בני השחץ מססון – על אודות האפוס הארמני הלאומי

בני השחץ מסָסוּן (דוד מסָסוּן)
האפוס ארמני הלאומי בתרגום שירי

"בני השחץ מססון" הוא האפוס הלאומי של הארמנים המתאר את
מעלליהם של ארבעה דורות של גיבורים שהבולט בהם הוא דָוִד מסָסוּן
(בארמנית: Սասունցի Դաւիթ) (דָוִיט כפי שהשם מבוטא בארמנית).
בהרבה אזכורים מכונה האפוס בשם דוד מססון.
האפוס מתוארך למאה השמינית. הוא הועבר בעל פה בין דורות באזור
שמסביב לאגם ואן, ובמיוחד סביב סָסוּן, עיירה הנמצאת 42 קילומטרים
מאגם ואן. הוא הועלה על הכתב לראשונה בשנת 1873 על ידי גָרֵגִין
סְרְוָנְדְזְטְיָנְטְס (Garegin Srvandztiants) שבא מאזור אגם ואן וגם פרסם
ספרים אתנוגרפיים אחרים. את ספריו פרסם בקונסטנטינופול, שהייתה
מרכז תרבותי עבור הארמנים המערביים.
לאחר רצח העם הארמני, רבים ממספרי הסיפורים שהכירו אותו
באזורי ארמניה המערבית הלכו לעולמם, כולל אלה שחיו בסָסוּן,
שאוכלוסייתה הארמנית גורשה או נטבחה.
אנשי אקדמיה שחיו בארמניה הסובייטית, פעלו לשחזור האפוס,
ובסופו של דבר הקימו ועדה להפקת נוסח שלם של האפוס שראה אור
בשנת 1936 ובו ארבעה פרקים שרק שניים מהם עוסקים בדמותו של
דוד.

את הנוסח השירי שלפניכם כתבתי כשאני מתבסס על הנוסח האנגלי בפרוזה של ליאון סורמליאן שראה אור בשנת 1964. מפאת אורך היצירה אני מצרף כאן מספר שורות בלבד.

Leon Z. Surmelian, Daredevils of Sassoun: The Armenian
National Epic, Armenian General Benevolent Union, Golden
Jubilee Publication, 1964

חלק ראשון – סָנָסָר ובַּלְטָסָר

מְסַפְּרִים כִּי בִּימֵי קֶדֶם בְּיָמִים עָבָרוּ

רִיב פָּרַץ בֵּין סַנְחֵרִיב שַׁלִּיט בַּגְדָּד

וְגָגִיק הַמֶּלֶךְ הַצַּדִּיק מוֹשֵׁל אַרְמֶנְיָה.

בְּטִירַת הַתְּכֵלֶת גָּר הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן,

מְשֻׁפָּע הָיָה בְּעֹשֶׁר וּבִרְכוּשׁ,

אַךְ בְּמִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה הוּא לֹא בֹּרַךְ 

וְרַק בַּת אַחַת יְפֵיפִיָּה נוֹלְדָה לוֹ,

דְזוֹבִינָר – הֵן זֶהוּ שְׁמָהּ – הֶעֱרִיצוּהָ כָּל רוֹאֶיהָ.

בְּאוֹתָם יָמִים קְדוּמִים שֶׁכְּבָר אָבַד זִכְרָם,

מֶלֶךְ שֶׁהָיָה חָזָק מִכָּל הַמְּלָכִים,

בְּכוֹחוֹ יָכוֹל הָיָה הוּא לְאַלֵּץ אֶת כָּל הַיֶּתֶר

לְהָבִיא לוֹ מַס שְׁנָתִי וּמַתָּנוֹת.

מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, חַ'לִיף בַּגְדָּד הָעַז 

צִבְאוֹתָיו כִּנֵּס וְעַל אַרְמֶנְיָה הִשְׁתַּלֵּט

מְגָּגִיק דָּרַשׁ כִּי יַעֲלֶה לוֹ מַס בְּכָל שָׁנָה,

וּלְבַגְדָּד עִירוֹ הוּא שָׁב, עִמּוֹ שְׁבוּיִים וְגַם בִּזָּה. 

שְׁנֵי שָׂרִים שָׁלַח הוּא, עַל מְנַת לִגְבּוֹת מִנְחָה וָמַס

וְלַהֲבִיאָם עִמָּם אֶל בִּירָתוֹ בַּגְדָּד.

עֵת הַשְּׁנַיִם הִתְקָרְבוּ אֶל טִירָתוֹ, טִירַת הַתְּכֵלֶת

אוֹר מֻפְלָא רָאוּ זוֹרֵחַ בְּאַחַד הַחַלּוֹנוֹת.

הֵם עָמְדוּ תַּחְתָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם בְּנַעֲרָה 

שֶׁיָּפָה מִמֶּנָּה מֵעוֹלָם אִישׁ לֹא רָאָה.

בְּעָצְמָה הִיא זָהָרָה כְּמוֹ חַמָּה בְּיִפְעָתָהּ,

עַד כִּי יְכוֹלָה הָיְתָה לוֹמַר לַשֶּׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם:

'הוֹ חַמָּה שִׁקְעִי בַּיָּם, אֲנִי אָאִיר אֶת הָעוֹלָם!'

עַל עָמְדָם קָפְאוּ הַשְּׁנַיִם, בָּהּ הִבִּיטוּ בִּפְלִיאָה.

אֲנָשָׁיו שָׁלַח גָּגִיק לְהַזְמִינָם אֶל הַטִּירָה.

כְּחוֹלְמִים הָיוּ הַשְּׁנַיִם, עַל מִסִּים לֹא שָׂחוּ כְּלָל,

גַּם עַל הַנְּסִיכָה בִּתּוֹ הֵם לֹא אָמְרוּ דָּבָר,

וּלְאַחַר שָׁהוּת קְצָרָה חָזְרוּ הֵם לְבַּגְדָּד עִירָם.