סיפור עממי מהכפר ערב אל מאריסאת
אסע"י 17418 7/8/1982
הקליט: יואל פרץ
היה היה מלך ולו בת יחידה, אין לו זולתה לא בנים ולא
בנות. המלך אהב את בתו כמו שאהב את עצמו. היה בדעתו
להשיאה לאחד האמירים (נסיכים).
אסף המלך אמירים מכל הארץ שיבקשו את יד בתו. כל
פעם כשבא אליה אמיר, הייתה מסרבת לו. כאשר סירבה
לאמיר, היה אביה כועס שכן היה מעניינו שתיקח אמיר זה –
לא חשוב איזה אמיר. החשוב שתיקח אמיר.
בא האמיר הראשון – סירבה לו, והשני – סירבה לו,
והשלישי סירבה לו.
נודע לו לבסוף שבתו רוצה באחד שמו חסן. המלך היה בצרה, שכן חסן זה היה מפשוטי העם, לא אמיר.
החל המלך לחשוב כיצד להרחיק את בתו הנסיכה מחסן
ולהרחיק את חסן מבתו, אך אם ייודע דבר זה לבתו תכעס
ואם תכעס זה ישפיע עליה נפשית.
היה למלך ווזיר שהיה עוזר למלך. הווזיר הזה היה פיקח
מאוד וערמומי כשועל.
סיפר המלך את הבעיה לווזיר.
אמר הווזיר: "סמוך עלי ואני אטפל בעניין. מה אתה רוצה?"
אמר המלך: "בתנאי אחד שאתה תרחיק את חסן מבתי,
ובתי תישאר מרוצה ולא תכעס."
אמר לו: "אל תדאג. יש לי דרך."
אמר המלך: "כיצד? דבר!"
אמר לו הווזיר: "נביא את חסן ונאמר לו: המלך רוצה
להשיאך לבתו בתנאי אחד. אם תמלא תנאי זה, תיקח את
בתו."
אמר לו המלך: "מה התנאי הזה?"
אמר הווזיר למלך: "שמע, אנחנו נביא שתי פיסות נייר.
נכתוב על פיסת נייר אחת 'מוות' ועל פיסת הנייר השנייה
'חיים', ונאמר לו: שמע יא חסן, המלך נותן לך את בתו אם
תמשוך את פיסת הנייר אשר כתוב עליה 'חיים', ואז תישאר
הנסיכה אצלך."
אמר לו: "כיצד ברצונך לתת לו את שתי פיסות הנייר? אולי
ימשוך את פיסת הנייר שכתוב עליה 'חיים'? יש סיכוי גדול
שהוא ייקח את הנסיכה, ואת זה אינני רוצה."
אמר לו: "אל דאגה. אנו נאמר לו שכתוב 'מוות' ו'חיים', אך
אנו, כשנביא אותו, נכתוב על השתיים 'מוות' – על זאת 'מוות'
ועל זאת 'מוות', ובדרך זו הנייר שיעלה בידו יהיה כתוב עליו
'מוות'."
אמר לו: "שתהיה בריא. אתה השר הנאמן. יכול אני לסמוך
עליך."
הסכים המלך והיה מרוצה ורווח לו.
ביום השני הזמין את כל חבריו והזמין את תושבי העיר
והזמין את חסן למסיבה.
נודע לנסיכה על התחבולה על ידי משרת שריגל עבורה, אשר שמע את אשר התנהל בין המלך והווזיר. הלך
ואמר לנסיכה, והיא שלחה הודעה לחסן – אמרה לו שהעניין
הוא כך וכך וכך והבהירה לו מה יקרה והזהירה אותו שלא
לבוא למסיבה.
הלכה לישון מרוצה, שכן חסן לא יבוא למסיבה.
הגיע מועד המסיבה. כל האנשים היו נוכחים, והווזיר מחכה
והמלך מחכה והנסיכה מרוצה.
והנה חסן הגיע ללא פחד. כל האנשים עמדו וראו
וחיכו לאשר יקרה. המלך היה מרוצה והווזיר חש נחת רוח.
אמרו: "עתה אנו רוצים להיפטר מחסן."
עמד המלך ונאם בפני האנשים, ואמר: "שמעו אנשים, אני
מלך צודק. צודק לכל האנשים. יש לי בת, נסיכה יחידה אשר
יקרה לי מעצמי. אני מסכים לתת אותה לחסן, והוא מפשוטי
העם. אני אינני מתנשא, אך יש לי תנאי: הנה שתי פיסות נייר.
אחת כתוב עליה 'חיים' והשנייה – 'מוות'. אם חסן ימשוך את
הנייר אשר כתוב עליו 'מוות' – ברצוננו להורגו, והרי הרג את
עצמו בידו, ואם כתוב עליה 'חיים' – פירושו שאתן לו את
הנסיכה."
אמרו לו: "טוב."
לקח חסן פיסת נייר ומיד בלע אותה ואמר לאנשים: "אני
בלעתי פיסת נייר. נפתח את השנייה. אם כתוב עליה 'מוות',
הרי בלעתי 'חיים' ולקחתי 'חיים'."
המלך בא במבוכה, והווזיר הבין ובא במבוכה, והבינו שחסן
גדול וחכם ופיקח מהם. שתי פיסות הנייר, כתוב עליהן 'מוות'.
לא נותרה לו ברירה.
אמר להם: "פתחו את הנייר השני."
נאלצו לפתוח את הנייר. מצאו שכתוב עליה 'מוות'.
עתה החלו האנשים למחוא כף ולומר: "חסן הוא המלך!
חסן הוא המלך!"
קם המלך ואמר לווזיר: "אתה אינך ראוי להיות ווזיר. אתה
– צריך להורגך! אתה רמאי!"
חסן לקח את בת המלך ונעשה הוא הווזיר אצל המלך.
פרשנות
אל שאטר חסן – הפיקח חסן – הוא גיבור תרבות עממי
במרחב התרבות הערבי. הוא מוצג כאדם פשוט היודע
להתמודד עם בני המעלה ולגבור עליהם בכוח שכלו ועורמתו.
במובן זה הוא ממלא את המשאלה הכמוסה של המון העם
ליצירת חברה שבה גם לאדם הפשוט יש אפשרויות להגיע
למעמד מכובד בזכות מעלותיו הטובות. הדמות כה ידועה
במרחב התרבות הערבי עד שגם מלונות וחברות עסקיות
מתהדרים בשמה. אחת מגרסאות הסיפור מופיעה במקראה
לבתי ספר ערביים גם בתוך ישראל, ראו "שחר" מקראה לבתי-ספר ערביים, כיתה ז', עמ' 62-63.
המספר מפליא לספר את הסיפור. הוא יוצר מתח בלב
השומעים ומוליך אותם אט אט בסבך העלילה, כשהוא
משתמש בתחבולות נרטיביות שונות: בתחילת הסיפור הוא
מדגיש כיצד כל אחד משלושת הגיבורים, המלך הווזיר
והנסיכה, מרוצים מן העומד להתרחש, כל אחד מסיבותיו שלו.
הוא אף טורח ומצטט באוזנינו, כמספר יודע-כל, שיחה קצרה
שמנהל המלך עם הווזיר רגע לפני שחסן ניגש למבחן: "אמרו
(המלך והווזיר זה לזה): עתה אנו רוצים להיפטר מחסן".
כאשר מתייצב חסן למבחן בניגוד לצפיותיה של הנסיכה
מגיע המתח לשיאו. המספר שב ומדגיש עד כמה המלך
והווזיר מרוצים מהתנהלות העניינים ונותן לנו השומעים
להבין, מבלי שיספר זאת בפועל, איך חשה הנסיכה באותו
רגע, ביודעה שעוד רגע יחרב עליה עולמה ואהוב לבה יוצא
להורג.
כדי להעצים את המתח הוא שם בפי המלך נאום צדקני:
"שמעו אנשים, אני מלך צודק. צודק לכל האנשים. יש לי
נסיכה יחידה אשר יקרה לי מעצמי. אני מסכים לתת אותה
לחסן, והוא מפשוטי העם. אני אינני מתנשא, אך יש לי
תנאי: הנה שתי פיסות נייר. אחת כתוב עליה 'חיים'
והשנייה – 'מוות'. אם חסן ימשוך את הנייר אשר כתוב עליו
'מוות' – ברצוננו להורגו, והרי הרג את עצמו בידו, ואם
כתוב עליה 'חיים' – פירושו שאתן לו את הנסיכה".
המלך מתהדר בכך שהוא אינו מפלה בין רמי המעלה
לפשוטי העם: מבחינתו מה שחשוב כביכול אינו המעמד
החברתי, אלא אומץ הלב. הוא מדגיש בנאומו, שאם חסן
ימות, יהיה זה בגלל שהרג את עצמו במו ידיו, כלומר לא ידו
שלו תפגע בו, אלא יד הגורל.
כאשר בולע חסן את הפתק חוזרת מזימתם של המלך
והווזיר אליהם כמו בומרנג. לאחר נאום שכזה אין המלך יכול
לחזור בו מדבריו. המלך צפה שחסן יחרוץ את גורלו במו ידיו,
והנה קרה בדיוק הדבר ההפוך: הוא עצמו חרץ את גורל בתו
במו ידיו על ידי התחבולה שנכשלה. בנקודה זו מדגיש
המספר את מבוכתם של המלך והווזיר העומדת כנגד רוממות
הרוח שחשו רגע לפני כן: "המלך בא במבוכה, והווזיר הבין
ובא במבוכה, והבינו שחסן גדול וחכם ופיקח מהם".
היפוך יחסו של המלך לווזיר ומינויו של חסן לווזיר תחתיו,
משלימים את הסימטריה הנרטיבית של הסיפור המסתיים
בנישואיו של חסן לנסיכה.
מנאומו של המלך, כפי שהוא מצוטט על ידי המספר, עולה
דבר נוסף: המלך מחויב לקוד אתי שמהותו אי-אפליה בין
פשוטי העם לרמי המעלה. הוא מנצל את המעמד כדי להדגיש
זאת ולהאדיר את עצמו בפני העם. בחברה הבדווית מתואר
המלך (או מחליפו הריאליסטי – השיח'), לא כשליט כל יכול,
אלא כראשון בין שווים, כמי שטובת העם עומדת לפני עיניו.
יושר, צדק ואומץ לב הן תכונות נערצות על ידי הבדווים,
והמלך מחויב להן כמו כל אחד אחר.
במרחב התרבות המצרי מסופרים סיפורים רבים שגיבורם
הוא אל-שאטר חסן. הוא מופיע בגרסאות מצריות של
"שלגיה" (709 ATU) ו"לכלוכית" (A510 ATU). זהו גם שמו
של הגיבור בסיפור שמביא חסן אל-שאמי בספרו "Folktales
of Egypt" "האדם ששם את אימו על כתפו ורכב על אביו"
(El-Shamy 1980, 81-86; 257-258). מדובר בגרסה מקסימה
של הטיפוס הסיפורי 851 ATU "הנסיכה שלא עולה בידה
לפתור את החידה", המזכירה במידת מה את הסיפור שלנו.
הפיקח חסן, מפשוטי העם, ניצב למבחן בפני נסיכה: עליו
לחוד לה חידה שלא יעלה בידה לפותרה. אם לא תגלה את
פתרון החידה, יישא אותה הגיבור לאשה, אך אם יעלה בידה
לפתור את חידתו, הוא יוצא להורג. שָׁם, הנסיכה עצמה היא זו
שמשתמשת בתחבולת עורמה כדי לגלות את פתרון החידה,
אך מזימתה נכשלת. הגיבור מצליח לחשוף את כוונותיה,
משתמש בעורמתו כדי לסכל אותן ונושא אותה לאשה.
מעניין לציין שישנן כמה גרסאות יהודיות המייחסות את
הסיפור לחוכמתו של הרמב"ם.
על פי גרסאות אלה, אויביו של הרמב"ם מתנכלים לו
ומעלילים עליו שהוא מתכוון לפגוע במלך. הם מציעים למלך
לבחון אותו באוֹרְדֵל הפתקים. המלך נענה להם ומעמיד את
הרמב"ם למבחן. אויבי הרמב"ם רושמים 'מוות' על שני
הפתקים. הרמב"ם בולע את אחד הפתקים וניצל.
הסיפור מופיע במקורות אחדים בעיקר באתרים דתיים
באינטרנט. דומה שהוא מתכתב עם אחת האפיזודות בסיפור
"הרמב"ם ולימוד תורת הרפואה" (Ben-Amos, 2006, vol.
I, 55-61). תמר אלכסנדר מציגה אותו בספרה "מעשה אהוב
וחצי", כבדיחה על חוכמתו של רב יהודי המועמד לדין בפני
האינקוויזיציה ונדרש לבחור בין שני פתקים שעל אחד מהם
רשום 'אשם' ועל השני 'חף מפשע'. האינקוויזיטור רושם על
שני הפתקים 'אשם', והרב בולע את הפתק שבו בחר.
לדבריה מדובר במוטיב סיפורי בינלאומי, המיושם כאן
לאנוסי ספרד ומשקף מצב היסטורי שעל פיו אפשרו מלכי
ספרד ליהודים לבחור בין גירוש להתנצרות. היא מוסיפה
ואומרת גם כי בקרב בני הקבוצה היהודית-ספרדית מיוחס
סיפור זה גם לרמב"ם כחלק משבחי חכמתו (אלכסנדר-פריזר
2000, 376.). היא מפנה את הקורא גם לעמוד 65 במאמרו של ס. דייוויס 'בדיחות
יהודיות ובדיחות אנטישמיות' בתוך הקובץ: זיו אבנר (עורך), הומור
יהודי, הוצאת פפירוס תל-אביב, תשמ"ו (1986).