מזון מגן עדן: סיפור עם ערבי

כאשר שבתי מעלייתי לרגל למכה הקדושה, הצטרפתי
בדרכי חזרה לשיירה של השייח עמרו, שמלבד היותו מורה
תיאולוגי גדול, הוא גם מספר מפורסם של סיפורים עתיקים.
במהלך המסע הוא התעניין לדעת מה בדעתי לעשות לאחר
שובי הביתה ממסעי. בנימה הומוריסטית אמרתי לו שאינני
הולך לעשות דבר לפרנסתי, שכן אללה הבטיח להאכיל את
מאמיניו.
"הקשב לי, בני", אמר השייח, כשהוא גוחן לעומתי מאוכף
הגמל שעליו רכב. ואז ידעתי שסיפור עתיק עומד להיות
מסופר. וזה הסיפור שסיפר לי:

במדרסה – בית הספר ללימודי דת שנוסד על ידי הח'ליף,
ישב מולא אברהים האדוק, כשידיו שלובות בחיקו, בתנוחת

מדיטציה. אברהים לימד תלמידים מכל מדינות האסלאם, אך
העבודה הייתה כפוית טובה והתשלום מחפיר. ובעודו יושב
שם מהרהר במצבו הכלכלי בפעם הראשונה אחרי שנים
רבות, אמר לעצמו: "מה פשר הדבר שאדם קדוש כמוני חייב
לעמול כל כך קשה במלאכת ההוראה של חבורת מטומטמים,
בעוד אחרים שלא עמלו ולא נודעו באדיקותם או בציותם
לאללה וחוקיו, חיים חיי פאר בלי עמל וטורח? הו, אללה
הרחמן והרחום, כלום לזה צדק יקרא? מדוע על עבדך לחיות
כחמור בכיכר השוק הכורע תחת נטל השקיים העמוסים וכושל
עם כל מכה של החמר שלו?"
ובעודו מהרהר בכך עלה בדעתו של אברהים החכם, כפי
שכונה על ידי הבריות, פסוק מן הקוראן הקדוש שבו נאמר:
"אללה לא יניח לאיש למות ברעב".
הוא חשב עמוקות על פסוק זה ואמר לעצמו: "יתכן ואינני
צריך להאשים אנשים על כך שהם הולכים בטל ללא מעש.
ככלות הכל, הם כנראה מוסלמים טובים ממני, שכן יש להם
אמונה גדולה יותר מאמונתי שלי. כשהם חושבים על פסוק
זה, יתכן והם אומרים לעצמם: 'אשליך יהבי על חסדיו של
אללה, אשר הבטיח בפסוק זה מזון ומחיה לכל בריותיו. אללה
ברוב חסדו ישפיע עלי מטובו ויאכיל וישמור אותי.' מדוע
שאעמול וארעב כחסרי האמונה? בעלי האמונה, הם הם
הנבחרים והראויים לחסדי האל.

באותו רגע נעצר פחה גדול לפני שערי המדרסה וירד מן
האפריון שלו כדי לתת צדקה לקבצן כפי שצריך לנהוג כל
מוסלמי הגון. אברהים צפה בו מבעד לסריגי החלון וחשב:
"האם אין מצבו של הקבצן, כמו גם מצבו של הפחה מעידים
על נכונותו של הפסוק שבו הגיתי? איש מהם אינו רעב, אבל
העשיר הוא ללא ספק האדוק מבין השניים, כי הוא הנותן ולא
המקבל ועל כן בורך ברכוש ועושר. מדוע עודני מהסס, אומלל
שכמותי? כלום לא ראוי הוא שאציית לכתוב באותו פסוק
ואשליך גם אני את יהבי על אללה וחסדיו ואשתחרר אחת
ולתמיד מן העול הבלתי נסבל הכרוך בהוראת חוכמה לשוטים
שלעולם לא יוכלו להבינה?"
ובאומרו לעצמו דברים אלה קם אברהים ממקומו במדרסה
של החליף ויצא החוצה אל רחובות בגדאד, העיר שבה
התגורר שנים רבות. השעה הייתה שעת ערב, ורגליו נשאו
אותו אל גדות הנהר. הוא בחר לעצמו מקום יבש ומוצל מתחת
לעץ ברוש ענף ושם בעודו ממתין לחסדו של אללה שקע
בשינה מתוך בטחון שהאל הרחמן והרחום לא יכזיב אותו.
כשהתעורר משנתו הייתה השעה שעת בוקר מוקדמת.
שלווה אלוהית שרתה על פני כל. אברהים הרהר בעצלתיים
באשר לאופן שבו ישלח לו אללה מחיה: האם ציפורים מן
האוויר יביאו לו מזון או שדגי הנהר יזנקו מן המים ויציעו לו
את עצמם למאכל כדי להשביע את הרעב שבכרסו? באיזו
דרך קיבלו הראויים לעזרת אללה לראשונה את חסדו, אם לא

בדרך מופלאה כלשהי? אמת, יש עשירים שקיבלו את הונם
בירושה מהוריהם, אבל חייבת הייתה להיות נקודת פתיחה.
יתכן ופחה כלשהו יפליג במורד הנהר בספינתו ויספק את
צרכיו אשר יוגשו לו בצלחות זהב וגביעי כסף.
אבל הבוקר חלף עבר לו. היום הפך ללילה ועדין לא
התחולל שום נס. יותר מפחה אחד חלף על פניו בספינתו
המוזהבת, אך כולם הסתפקו במחוות הברכה המקובלות ולא
נתנו לו שום סימן נוסף. על הדרך שמעליו פסעו עולי רגל
ועוברי דרכים, אך איש מהם לא הבחין בקיומו. הרעב כרסם
בכרסו והוא הרהר בקנאה על דייסת הדוחן עם חלב העיזים
שממנה נהנים עתה המולות במכללה. אך עדין לא התערערה
אמונתו ולאחר שטבל בנהר ואמר תפילותיו לא איבד כהוא זה
מביטחונו באללה.
הוא שכב לישון על בטן ריקה ושוב הפציע השחר וצבע את
הנהר וגדותיו בצבעים קסומים של כסף וארגמן. אברהים היה
כה חלש עד שחשש כי לא יעלה בידו לעמוד על רגליו. השעות
זחלו לאטן ועדיין לא ראה סימן ואות לכך שמשהו ישביע את
רעבונו.
לבסוף, כאשר הגיעו שעות הצהריים עם חומן המחניק,
לכד את עיניו משהו שצף על פני המים. הדבר נראה כגוש של
עלים עטופים בסיבים. הוא נכנס למים, ולאחר שעלה בידו
למשות את החבילה חזר לגדת הנהר, ישב על הדשא ופתח
אותה.

החבילה הכילה גוש של חלבה מובחרת, אותו מרציפן
מפורסם שרק בבגדאד יודעים את סוד הכנתו – ממתק
שמכינים אותו משקדים טחונים מתובלים בסוכר, בשמן ורדים
ובתמציות ריחניות.
לאחר שהלעיט עצמו במזון המענג ולגם ממי הנהר כקינוח
השתרע אברהים החכם על הדשא מתוך בטחון שתפילתו
נענתה ולעולם לא יהיה עליו לעמול עוד. המזון הריחני הספיק
לו לשלוש ארוחות ומדי יום ביומו מיד לאחר תפילת הצהריים
היו מנות דומות של חלבה צפות ומגיעות אליו במורד הזרם
כאילו הונחו שם בידיהם של מלאכי שמיים.
"אין ספק," אמר המולא לעצמו, "הבטחותיו של אללה
שרירות וקיימות, ואשר יבטח בו, לא יתאכזב. נהגתי בחכמה
כאשר עזבתי את המכללה, שבה היה עלי לדחוס יום אחר יום
ידע אלוהי לראשיהם של שוטים שאינם מסוגלים לשנן נכונה
פסוק אחד ואם גם יחזרו עליו שוב ושוב."
החודשים חלפו, ואברהים המשיך לקבל את המזון שאללה
הבטיח לו בקביעות בלתי משתנה. ואז, באופן טבעי, החל
לשער השערות על מקורו של אותו מזון. אם יעלה בידו לגלות
היכן הוטלו החבילות למים, אין ספק שיהיה עד להתגשמותו
של נס. ומכיוון שעד לאותו יום לא חזה בנס כזה, חש שהוא
משתוקק להגיע למעלת השלמות, דבר שללא ספק היה מוסיף
למוניטין שלו כאדם קדוש.

ואז, בוקר אחד, לאחר שאכל את מנת החלבה האחרונה
מן היום הקודם, חגר אברהים את מותניו העמיס את צרורו על
כתפו והחל לצעוד לאטו לכיוון מעלה הנהר.
"ועכשיו," אמר לעצמו, "אם הנחתי נכונה, אקבל היום את
אותו מזון ערב לחך בשעה מוקדמת יותר מאשר אתמול שכן
אהיה קרוב יותר למקום שבו הונח על פני המים. ועם כל יום
נוסף אקבל אותו יותר ויותר מוקדם עד שאגיע לבסוף למקום
שבו שליח אלוהי שנשלח על ידי אללה מגן העדן מטיל את
המזון הריחני אל המים כדי להצדיק את האמון שנתתי באללה
הרחמן והרחום."
במשך ימים אחדים המשיך אברהים לפסוע על הגדה
במעלה הזרם כשהוא פוקח עין על הנהר לבל יחמיץ את
חבילת החלבה ועם כל יום שחלף הגיעה אכן החבילה מוקדם
יותר והיא צפה כה סמוך לגדה עד שעלה בידו למשות אותה
בנקל.
בלילות הוא ישן מתחת לעץ מתאים ומכיוון שאנשים ראו בו
איש קדוש, לא הטריד אותו אף אחד.
ביום הרביעי למסע ראה אברהים כי הנהר נעשה רחב
יותר. במרכז הנהר על גבי אי קטן ניצבה טירה. האי כולו הכיל
קרקע דשנה ושטחי מרעה. הטירה העשויה שיש לבן בלטה
על רקע מי הנהר הכסופים ופסגותיהם המשוננות של ההרים
הכחולים שמסביב. היא נראתה כאילו פוסלה מגוש קרח

וקירותיה השתפעו לעבר המדשאות המוצלות עד לחופי האי
החוליים והמוזהבים.
כשירד הלילה, היה המראה מופלא עוד יותר. הטירה זרחה
לאור הירח כמו ישות מעולם אחר. בעיניו של אברהים היא
נדמתה למקום גן העדן. הטירה בלטה בלובנה על רקע שחור
הלילה. מגדליה בצבצו מבעד לשיחי ההדס הירוקים. מן
הטירה בקעו צלילי גיטרה וקתרוס וקולות שירה מתוקים יותר
מששמע אברהים אי פעם בחייו.
ובעודו מתבונן מוקסם במחזה המופלא ושותה את הצלילים
הנפלאים כשהוא תוהה לעצמו שמא הוא מת ושרוי בגן עדן,
העיר אותו קול צורם מהרהוריו ושאל אותו למעשיו. הוא הביט
לאחור וראה אדם זקן בלבוש נזירים ששערו סבוך וזקנו יורד
על פי מידותיו.
"סלאם, אישי הטוב," אמר בהקלה, שכן כמו כל אדם שוחר
שלום, חשש מאלימות, "ושלום אללה הרחום והרחמן עליך."
"וגם עליך, בני," השיב הנזיר. "אבל מה אתה עושה כאן
בשעה זו של הלילה, כאשר אנשים כמוך אמורים לישון על
משכבם?"
"כמוני כמוך, אני אדם קדוש," השיב אברהים בשמחה,
"אני נמצא במסע שאת תכליתו לא אוכל לגלות לאיש. בעוברי
במקום זה נמשכתי למראה הבלתי רגיל של טירה נהדרה זו
וסביבותיה וברצוני ללמוד את תולדותיה, אם הן ידועות לך."

"ידועים לי דברים אחדים אודותיה, אך לא הכל." השיב
הנזיר, "אני חי במקום זה שנים רבות ולא מרבה לשוחח עם
אנשים, אך אוכל לומר לך כי המקום נקרא טירת הכסף. היא
נבנתה על ידי פחה שכבר הלך לעולמו, ושהיה מאוהב מאוד
בנסיכה מסוימת. אביה של אותה נסיכה סרב לתת לו אותה
לאשה, אך איש לא יכחיש כי אצל אנשים מסוימים לאהבה יש
אופי כה פראי ובלתי נשלט. אותו פחה בנה את המעוז הזה
באמצע הנהר כפי שאתה רואה והקיף אותו בכל כך הרבה
לחשים אפלים ונוראים של כישוף עד שאיש אינו יכול להיכנס
או לצאת לא יכול לעבור אליו או ממנו ללא רשותו. לאחר מכן,
חטף את הנסיכה, נשא אותה לאשה וכלא אותה בטירה
הזאת. המלך, אביה, הגיע עם צבא לצור על המקום, אבל כה
אדירים היו כוחות הכישוף שהקיפו את המקום עד שנאלץ
להפסיק את המצור ולהשאיר את בתו בידיו של אויבו."
"סיפורך מפליא," קרא אברהים. "והאם אותה נסיכה
נמצאת כאן עדיין?"
"לא, אחי," ענה הנזיר, "גם היא וגם הפחה שחטף אותה
כבר אינם בין החיים, אך הם הותירו אחריהם בת אשר
מושלת בטירה, אשה בעלת יופי מדהים המבלה את ימיה
בהנאות ובבזבוז העושר הרב שאביה הותיר לה. אבל צער
אחד מעיב על אושרה והוא שאין אף אחד שיכול להפר את
הלחשים שטווה אביה הפחה ועל כן איש אינו יכול להיכנס
לטירה או לצאת מתחומיה.

בני לווייתה הם אנשים זקנים שהיו במקום בעת שהוקם או
צעירים שנולדו באי עצמו, ולאשה צעירה ויפה ומצודדת כמוה
החיים בטירה הם מן הסתם מייגעים. אך עליך לסלוח לי, אחי,
שכן אני עומד לצאת לדרך למסע עלייה לרגל למקום קדוש
בבגדאד, שאליו אני מגיע מדי שנה כדי לרכוש עוד ידע.
ובינתיים אם אתה מחפש מקום להתגורר בו אתה יכול לשכון
במעון הצנוע שלי עד שאחזור בעוד שבעה ימים."
אברהים קיבל בשמחה את הצעתו של הנזיר, ולאחר
שהלך, התיישב להגות בסיפור שסיפר לו. והנה בין יתר
החוכמות שקנה לעצמו במהלך השנים, רכש אברהים ידע
עמוק באומנות הכישוף ועלה בדעתו שידע זה ניתן בידיו כדי
שבמועד הנכון יוכל להסיר מעל הטירה הקסומה ותושביה את
הלחשים שהשאירו אותם כלואים בשבי בתוכה.
תוך כדי מחשבות על כך הוא נרדם והתעורר רק בעת
שהשמש כבר החלה להעפיל לגובהי השמיים. הוא טבל בנהר
ואמר את תפילותיו ואז התיישב על הגדה וחיכה למנת המזון
היומית שלו.
ובעודו צופה אל הנהר ראה מחזה מוזר. כשלוש שעות
לאחר זריחת השמש ראה אשה יפיפייה ניצבת על החומה
הצופה אל הנהר. היא הייתה כה יפה למראה עד שנשימתו
של אברהים נעתקה מרוב הפתעה. יופייה דמה ליופיין של
החוריות בגן העדן. שפעת שערה הייתה כמו צרור חוטי זהב
שהתקין צורף מוכשר ועיניה היו בורקות ובהירות כמו אבן

טופז מאררט. צבע לחייה דמה לורדי איספהן ואשר לעורה –
הוא הבריק בזוהר הכסף, כה זוהר ומלוטש היה.
"כלום זוהי הנסיכה?" חשב אברהים, "או שמא זהו מלאך
מן השמים? לא, אין ספק שזאת היא, שכן גם אם עולה היא
ביופייה על כל מה שראיתי בימי חלדי אין ספק שמדובר ביצור
אנוש."
ובעוד אברהים מתבונן בה הרימה הנערה את ידה והטילה
משהו אל הנהר, ולאחר שעשתה זאת נסוגה אל בין החומות
ונעלמה מן העין כמו כוכב שנעלם מאחורי העבים. המולא נעץ
עיניו בחפץ שהשליכה לנהר ועד מהרה גילה כי זוהי מנת
החלבה היומית העטופה עלים. הוא ירד אל הנהר ותפס אותה
ומצא שהיא מלאה כרגיל בחלבה מובחרת.
"אהא," אמר לעצמו, בעת שזלל את המאכל הערב לחך,
"עכשיו זכיתי להכיר סוף סוף את הישות הקורנת שבאמצעות
ידיה שלח לי אללה הרחום והרחמן את מזוני היומי. אכן
הרחמן הוא שנטע בלבה של הנסיכה האלוהית הזו את הרצון
להטיל לזרם את המזון העסיסי הזה כל יום באותה שעה, ואני
מבקש להשיב לה כגמולה על החסד שנטתה לי על ידי שחרור
הטירה מן הלחשים המקיפים אותה ומחזיקים את הנסיכה
כאסירה. אותה הראויה להינשא לסולטן ולמלוך על בגדאד."
וכשמחשבות אלה חולפות בראשו התיישב אברהים למצוא
את הדרך להסרת הכישוף. הוא נכנס למצב של טרנס עמוק
שבמהלכו חדר לארץ השדים בלי כל פגע ובא לביתו של אחד

השדים שהכיר וששמו היה אדהם. באמצעות טבעת קסמים
שנתן לו השד עלה בידו של אברהים להסיר את הכשפים
וכאשר הפציע היום עלה בידי אברהים להקים גשר
שבאמצעותו נכנס לאי. כאשר דרכו רגליו על אדמת האי ניגש
אליו איש זקן שחרב שלופה בידו ושאל אותו כיצד עלה בידו
להיכנס לשטח האי, לאחר שנים כה רבות של כישוף.
"דבר זה אוכל לספר רק לגברתך הנסיכה. הבא אותי אליה
ללא דיחוי."
השומר הנדהם ליווה אותו אל שער הטירה והכניס אותו
פנימה לתוך חצר מרווחת שבה פיכו מזרקות מים. הוא הוכנס
לאולם מפואר שרצפתו משובצת באריחי שיש כחול ולבן
וקירותיו מחופים באבני תכלת ואבנים יקרות אחרות. אחד
הסריסים הוליך אותו אל מקום מושבה של הנסיכה.
הנסיכה ישבה על גבי בימה מוגבהת. זו הייתה הנערה
שאותה ראה אברהים מטילה לנהר את מנת החלבה היומית
שלו. הוא כרע ברך והשתחווה לפניה וסיפר לה את סיפורו.
"ומה גמול אגמול לך אברהים החכם על שירותך? שאלה
הנסיכה, "דבר ויינתנו לך אוצרות כאוות נפשך עד חצי
המלכות."
"לא, גברת אצילה," קרא אברהים, "כלום לא אני הוא זה
שעליו להיות אסיר תודה להוד מעלתך על המזון הטעים שבו
האכלת אותי מדי יום ביומו, החלבה שהטלת לנהר כל בוקר

מחומות טירתך? אין ספק שרק מלאך מגן עדן יכול היה לנטוע
בלבך מחשבה חסודה זו."
הנסיכה הסמיקה כל כך עד שניתן היה לחוש בגוון פניה על
אף הרעלה שכיסתה אותה.
היא בכתה, פכרה את ידיה ואמרה: "למרבה הצער, מולא
טוב שלי! מה הדבר שאתה אומר לי? קללת אללה על היום
שבו הטלתי לראשונה את החלבה כפי שאתה מכנה אותה אל
מימי הנהר.
דע לך, כי כל בוקר אני נוהגת לטבול באמבט של חלב,
ואחר כך למשוח ולשפשף את אברי בתמצית שקדים, סוכר
ומוצרי קוסמטיקה מתוקים ומבושמים. וכשאני מסיימת זאת
אני מורידה את השאריות מעל גופי הערום, עוטפת אותם
בעלים ומשליכה אותם לנהר."
"אוי לי," קרא אברהים במרירות, "עכשיו, הנסיכה, אני
רואה את עיוורוני. אללה בוודאי נותן מזון לכל ברואיו, אך טיב
המזון ואיכותו תלויים במה שמגיע לכל אדם!"

תורגם מתוך ספרו של אידריס שאה
The Food of Paradise, from: Idries Shah, World Tales,
Harcourt Brace Jovanovich, Octagon Press, 1979

מזון מגן עדן
הערות ופרשנות

יואל פרץ
בסיפור המסגרת אומר אידריס שאה למורה שלו: "אינני
הולך לעשות דבר לפרנסתי, שכן אללה הבטיח להאכיל את
מאמיניו". בסיפור עצמו נאמר: "ובעודו מהרהר בכך עלה
בדעתו של אברהים החכם, כפי שכונה על ידי הבריות, פסוק
מן הקוראן הקדוש שבו נאמר: 'אללה לא יניח לאיש למות
ברעב'."
על איזה פסוק מן הקוראן מדובר ובאיזה הקשר מדובר?
הקוראן מחולק לפרקים וכל פרק מכונה סורה. לכל סורה יש
שם. בסורה האחת עשרה בקוראן, סורת הוּד נאמר בפסוק
6: "אללה דואג לכלכלתו של כל יצור עלי אדמות, והוא יודע
מתי יונח ומתי יופקד. הכל נרשם בספר ברור"
יונח עלי אדמות – כלומר ייוולד. יופקד באדמה – כלומר
ימות.
סורת הוּד עוסקת בסיפוריהם של כמה מנביאי האסלאם –
נח, לוט, הוּד, צלאח ואחרים. הנביא הוּד הוא נביא קדום
בערב בתקופת הג'הליה, תקופת הבערות שקדמה לאסלם.
הפסוקים המוקדשים לו בפרק מתארים את פנייתו לבני עמו
לחזור בהם ממעשיהם הרעים ואת העונש האלוהי שהוטל
עליהם.
על פי המסורת האסלאמית, שכרו של אדם הקורא ולומד
את סורת הוּד יהיה גדול פי עשרה משכרם של אלו שהאמינו
בנביאים נוח, הוד, צאלח, יתרו, לוט, אברהם ומשה. כמו כן

נאמר כי אדם הקורא את הסורה הזאת בכל יום שישי, יזכה
ביום תחיית המתים להיות בחברתם של הנביאים, וחטאיו
ימחלו לו. מסורת אחרת אומרת שקריאת הסורה הזאת
מחזקת את גופו של הקורא, ומקלה עליו את השגת צרכיו
ורצונותיו. מדובר אם כך בפרק מרכזי באסלם ובפסוק מאוד
מיוחד.
בהקשר לסיפור אני מביא כאן שני סיפורים של המשורר
סעדי שיראזי. סיפורים אלה מתכתבים במידה רבה עם
הסיפור שלנו ומאפשרים לנו להבין אותו יותר.
סעדי הוא משורר וסופר פרסי יליד שיראז (נפטר בשנת
1291). יצירותיו הידועות הן בּוּסְתָּאן (גן עצי פרי) וגוּלֶסְתָּאן
(גן ורדים). היצירה הראשונה כתובה כולה בשירה והשנייה
בפרוזה מעוטרת בשירים רבים. בוסתאן מכיל סיפורים
קצרים, פתגמים, דברי מוסר וזיכרונות ממסעיו והוא טבוע כולו
בחותם הערכים הסופיים.

השועל והנמר
אדם אחד ראה ביער שועל שאיבד את רגליו. "איך הוא
מצליח להתקיים?" החל האיש לתהות. באותו רגע הגיע נמר
לבמת החיזיון ובמלתעותיו בשר צייד. הנמר אכל די שובעו
והותיר את שארית הטרף לשועל. למחרת היום שוב שלח
הבורא לשועל את ארוחתו באמצעות אותו נמר. עיניו של
האיש נפתחו אל התעלומה. הוא חשב לעצמו: "כל מה שעלי

לעשות הוא לשבת בפינה ואללה כבר ידאג לשלוח לי את
מזוני."
אך הימים חלפו ודבר לא ארע. האיש המסכן הפך כולו עור
ועצמות. הוא היה כמעט מחוסר הכרה וחסר כוח כאשר שמע
בת קול אומרת: "הו אתה אשר הלכת בדרך התעייה, התבונן
נא אל האמת! מוטב שתלך בעקבות הדוגמא שנתן לך הנמר
מאשר תחקה את השועל הנכה."

פנינים
שמעתי פעם אחת סוחר ערבי מספר את הסיפור בעת
שהיה בחברתם של סוחרים באבנים יקרות מבצרה: פעם
אחת אבדה לי דרכי במדבר. לא נותר לי דבר להחיות בו את
נפשי ועד מהרה נכנעתי לגורלי וכבר חשבתי שאבדה תקוותי.
ואז, לפתע, מצאתי שק מלא. לעולם לא אשכח את השמחה
שחשתי אז, כיוון שחשבתי שהשק מכיל חיטה קלויה או אורז,
ולעולם לא אשכח את תחושת המרירות והאכזבה כאשר
גיליתי כי כל מה שהשק הכיל היה פנינים.

תרגמתי את הסיפורים מתוך ספרו של מסעוד פרזן:
Massud Farzan, The Tale of the Reed Pipe
(Teachings of the Sufis), E.P. Dutton & Co. New
York, 1974

אפשר להסתכל על הסיפור כסיפור המתאר חיפוש רוחני
ומציג את השלבים השונים בחיפוש מעין זה.
בתחילת הסיפור הגיבור שלנו מתעורר למצבו. מתעוררת בו
תשוקה לשינוי. הוא מתבונן במציאות סביבו, מפיק ממנה לקח
ומקבל החלטה אקטיבית להפקיד את עצמו באמונה שלמה
בידי אללה. הוא שם את מבטחו באל, עוזב את מעמדו
הבטוח כמורה במדרסה, בית המדרש המוסלמי, ו"זורק עצמו
למים". עוזב את הקיום הבטוח של "היבשה" ויורד ל"נהר" –
לקיום בלתי בטוח. זהו שלב מעניין בחיפוש רוחני – הנכונות
לעזוב מאחור את כל הידע שלך, את כל תפיסותיך הקודמות,
ולנתב את עצמך לדרך חדשה בלתי ידועה.
בשלב הבא הגיבור שלנו הוא פסיבי. הוא מפקיד עצמו ביד
האל ומחכה לראות מה יקרה.
יש לו כל מיני השערות כיצד יתגלגלו חייו מעתה והלאה.
לבסוף מתגשמות הציפיות שלו בצורה מאוד לא שגרתית. הוא
אכן מקבל בדרך פלא את מזונו מן הנהר. (במאמר מוסגר
אעיר כי המילה 'מזון' מכוונת לא רק למזון גשמי, כי אם גם
למזון רוחני).
אבל הגיבור שלנו לא נעצר כאן. חלה אצלו התעוררות
נוספת – רצון להעמיק את החיפוש שלו. הוא יוצא למסע
במעלה הנהר. מסע אל מעלה הנהר הוא מסע אל המקור,
ושוב הנהר מסמל את הדרך הרוחנית והמקור – את תכלית
המסע, את מה שהסופים מכנים ההתאחדות עם האל.

אברהים מגיע אל האי, אל המקור שממנו מגיעים אליו
מזונותיו. כאן הוא פוגש במחפש אחר, נזיר שמתגורר במקום
ושאף הוא יוצא למסע רוחני בדיוק לכיוון ההפוך למורה שלו
בבגדאד, אותה עיר שממנה יצא אברהים למסעו. המפגש
ביניהם הוא מרתק. הוא מתחיל בפחד, בחרדה, בחשש מפני
הלא נודע.
בטקסט נאמר: "סלאם, אישי הטוב," אמר בהקלה, שכן כמו
כל אדם שוחר שלום, חשש מאלימות, "ושלום אללה הרחום
והרחמן עליך."
הנזיר במידה מסוימת מציג "ראי" בפניו של אברהים.
אברהים מדבר בהתנשאות. הוא "מחזיק מעצמו". הנזיר עונה
לו בשקט ובענווה.
דו-שיח זה מעורר בי את זכרונו של לוח עץ שקיבלתי מבתי,
רבקה, ושתלוי בפתח ביתי:

"כשהאדם הפשוט רוכש ידע הוא נעשה חכם. כשהחכם
מגיע לידי הבנה הוא נעשה אדם פשוט".

מה דעתכם?
בשלב זה של חיפושיו, מקבל אברהים החלטה נוספת: הוא
מחליט שעליו לחדור לאי ולשחרר את הנסיכה הכלואה. חשבו
על המשמעות המטפורית של אי. על חוסר האפשרות לחצות
את הנהר.
אברהים פונה לעבָרו – לידע שרכש בענייני כשפים והשבעת
שדים. עכשיו השעה לעשות שימוש בידע הזה. לפרוץ את
המחסום שמפריד בינו לבין הנסיכה. לשחרר אותה.
לכולנו יש המון שדים בתוך נפשנו. עלינו להשתלט עליהם
כדי לגאול את הנסיכה שבתוכנו. מה דעתכם?
ניתן עכשיו את דעתנו לנסיכה. הנסיכה כלואה באי. היא
נמצאת במצב זה שלא באשמתה. היא נקלעה לכאן בעקבות
אירועים אלימים מן העבר. אביה, הפחה, הוא זה שחטף את
אימה מבית הוריה (אנס אותה?), כלא אותה באי. הטיל על
האי כישופים.
הנסיכה היא פועל יוצא של אותה חטיפה. הורתה בחטא.
היא משלמת על מעשי אביה שכבר הלך לעולמו, אבל השאיר
אותה "כלואה". היא רוצה לשחרר את עצמה מן ההיסטוריה
שלה כבת לאב אָלים. היא מנקה את עצמה מדי יום, מורידה
עוד ועוד שכבות של סחי ומאוס (התנהגות אופיינית של אשה
שסבלה מאלימות מינית). היא משליכה זאת לנהר, מנסה
לטהר את עצמה, ובאותה שעה עצמה גם שולחת מסר

לעולם: אני כלואה. אני זקוקה לגאולה. אני זקוקה למישהו
שיושיע אותי מעצמי, שיפרוץ את חומות כלאי.
אברהים נענה לאתגר. הוא מסיר את הכישוף. הוא מציב את
הגשר. הוא מנסה לגאול אותה ובאותו זמן את עצמו.
ומה עם הסיום המוזר? המזון האלוהי שהתגלה כמשהו
שונה לחלוטין? ומה עם דברי הסיום של אברהים?
אני מניח לכם לחשוב על כך ולמצוא בעצמכם (ובתוך
עצמכם) את התשובות. מה הכלא שלכם? מהם השדים
שבתוככם? מה אתם מחפשים? לאן ברצונכם להגיע? מהי
אמת? מהו מזון? מהו חיפוש? מה קורה לאדם במהלך
חיפושיו? האם הוא משתנה?

רעיון לתרגיל מחשבתי קצר:
ספרו לאברהים את סיפורו (גוף שני יחיד הווה): אתה מורה
במדרסה. אתה לומד. אתה מלמד. אתה משתוקק לשנות
את מצבך. אתה מקבל החלטה. אתה אומר לאללה: נראה
אותך. אני את שלי עשיתי. אללה שולח לך חלבה. מתעורר
בך רצון לפענח את התעלומה. אתה חש שעכשיו נדרשת
ממך פעילות אקטיבית. אתה יוצא לדרך. פוגש מחפש
אחר. מה זה עושה לך?

ספרו לנסיכה את סיפור חייה (גוף שני יחיד הווה): את
כלואה באי. כל חייך הם תוצאה של משהו שארע בעבר

אבל שולט על חייך בהווה. את שולחת מסר לעולם מדי
בוקר. המסר מתקבל. אברהים מסיר את הכישוף. אבל את
מתוודעת למחיר. את בוכה. את מקללת את היום שבו
הטלת את השאריות לנהר.

הסיפור הוא סיפור סופי. חשוב להבין את המסורת שממנה
הוא נלקח. הנה כמה מילים על הסופיות.

סופיות
הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית בתעתיק מדויק: צופיה) היא
זרם מיסטי באסלאם, השׂם את הדגש על האהבה והכוונה
שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר
הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו
חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי
הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי
ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד
והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם
האל ["איתאיחאד"] תוך ביטול המהות העצמית שלהם. חיו
כסגפנים, חיו בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון
ונוחות פיזית. בראשית דרכם נקראו אנשים אלה "זאהִד".
הסופיות צמחה בתוך העולם המוסלמי של שלהי המאה
השמינית, בקרב קבוצת אנשים קטנה שכונו בשם "אלו
הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית". את אלוהים והאמת הם

כינו "האהוב", בשל תשוקתם וכמיהתם העזה לאלוהות, והיו
ידועים כ"אהוביו של אלוהים" או "אוהבי האל". מאוחר יותר
קיבלו את הכינוי "סופיים". מקור השם לפי אחת ההשערות
הוא בגדי הצמר הלבנים שנהגו ללבוש כביטוי לפשטות
וחוסר תשומת לב לחיצוניות (צמר = סוּף), רמז לטוהר לבם
(צפאא').
לפי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי
מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם
והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את
מעשיהם ואורח חייהם. הסופים, הרואים עצמם כמשמרי
המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש
כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה. קבוצות
קטנות של מחפשים אוחדו סביב מורים רוחניים, שבמהלך
הזמן הפכו לאחוות ומסדרים שונים, כל מסדר נקרא על שם
מייסדו.

שלבים בהתפתחות התנועה הסופית
במאה השמינית חיו הזוהוד כבודדים ולא כקבוצה וכל אחד
יצק משמעות רוחנית לאמונה באל על פי הבנתו. במאה
התשיעית, מתקבצים אנשים אלה לקבוצה ומקבלים את השם
"סופיות" [או "צופיות"]. על פי תורתם, אין האמונה באללה,
בנבואה וביום הדין מספיקה, וכדי להגיע אל העונג של חיי
העולם הבא יש להפנות עורף למעמד ולממון, לברוח מכל

העיסוקים והקשרים ולכבוש את היצר. הצופים הראשונים
דגלו בסגפנות, בעינוי הגוף על ידי צומות, התבודדות, מיעוט
שינה ותרגילים גופניים שונים כדי להתכונן ליום הדין. הם
התרחקו מבעלי השררה גם כדי להתרחק מטובות הנאה וגם
כמחאה על אי אדיקותם של השליטים. על פי תפיסתם,
לידיעת האל האמיתית (מעריפה – שהיא ידיעה חווייתית
בלתי אמצעית) מגיעים באמצעות אהבה אליו ולא באמצעות
לימוד טקסטים (עילם – ידיעה פורמלית הנרכשת בלימוד
ושינון) וחשיבות האהבה גדולה מחשיבות קיום המצוות. הם
פיתחו טכניקות כמו שירה, ריקוד, דקלום וחזרה על תשעים
ותשעת שמות האל כדי להגיע לאיחוד האקסטטי המיוחל עם
האל.
שלב שלישי, במאה העשירית, התנועה הופכת לתנועת
המונים. הסופים מתחרים עם אנשי הדת הבכירים על לב
העם. התנועה ממתנת את דרכה. עדיין דוגלת בחיי פשטות
אך יש חיי משפחה וניתן לעבוד לפרנסתה אם כי בצנעה
גדולה. מתחילה התארגנות במסדרים [טריקות – מהמילה
טריק: דרך]. בראש כל מסדר עומד שייח' שיודע כיצד להוביל
את אנשי התנועה לאיתאיחד (התאחדות) עם אללה.
משמעות המילה טריקה היא דרך, מסע רוחני ליישום דרכו
הרוחנית של השייח' להתאחדות עם האל. בשלב זה רעיון
ההתבודדות מתחלף בנטייה להזדהות עם אינטרסים של

קבוצת הטריקה. גם נשים בודדות הצליחו להגיע למעמד של
שייח' בראש טריקה.
שלב רביעי, במאה השתים עשרה הטריקות מחייבות,
השיח'ים מקבלים מעמד פוליטי והם בעלי השפעה חברתית
נרחבת. בתוך הטריקה יש היררכיה פנימית נוקשה, חלק
מביטול העצמי כרוך לעיתים בשירות פיסי עבור השייח'.
בשלב האחרון, במאה השמונה עשרה, זרם הסופיות מנקה
עצמו ממיסטיקה קיצונית. הדגש הוא על מוסר ורוחניות של
החברה יותר מאשר החוויה האישית. הטריקות הפכו
מאורגנות יותר ופעילות פוליטית ודתית. השיח'ים היו בעלי
נגישות לבעיות העם והיו בעלי סמכות לפרש הלכה תוך
הפעלת שיקול הדעת.

השקפה רוחנית
תמציתה של הדרך הסופית היא כניעה לאלוהים באהבה,
שוב ושוב, השאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את
ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל. הסופים
מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת
במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה
לקבלה, ומטרת הדרך הסופית היא לחזק את האחדות של
הפרט עם הדרך האלוהית. הסופיים מאמינים שישנו אותו
מספר של דרכים אל האחד, כמספר בני האדם על פני
האדמה, וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה לפקוח את

עיניו לנסתרות ולחזור אל שורש שורשי מהותו הפנימית.
דוגמה לחשיבות שמיחסים הסופים למציאת הדרך האישית
לאלוהים ניתן למצוא בשירו של שייח' מוזאפר:

"עִזְבוּ הַכֹּל וּלְכוּ בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד,
הוֹ לִבִּי, אַנְשֵׁי מְצִיאוּת מְצַיְּתִים לָאַהֲבָה,
עֲבוּרָם הָאַהֲבָה עַתִּיקָה יוֹתֵר מִכָּל הַיָּדוּעַ
לָנוּ.
הֵם חִפְּשׂוּ אֶת רֵאשִׁיתָה שֶׁל הָאַהֲבָה,
אַךְ גִּלּוּ שֶׁאֵין לָהּ רֵאשִׁית."

תורותיהם וכתביהם של הסופים מתארים את מסעה של
הנשמה הנפרדת אל האחדות עם אלוהים, ומציעה קווים
מנחים וייעוץ בנתיב מסע זה. הספרות הסופית מציעה
הסברים עשירים ומפורטים להבנת מערכת היחסים שבין
האדם לאלוהיו, ומתארת כיצד כמיהה כנה לאלוהים עוזרת
להיטהרות, ומדגישה כיצד נוכחותו של אלוהים עשויה
להתגלות בפנינו גם ברגעים קשים, כשהיא נראית רחוקה
מאתנו ביותר.

אידריס שאה – מורה סוּפי
אידריס שאה (Idries Shah) הוא מורה סופי שבא למערב
לפני שנים רבות והתיישב בלונדון. הוא הקדיש את חייו

להפצת התורה הסופית – תורת החסידות של האסלאם –
בעולם המערבי. הוא עשה זאת על ידי הרצאות, מפגשים
ושיחות, ועל ידי ספרים. כמעט בכל ספריו כלל סיפורי עם
ממגוון מקורות מתוך כוונה להביא רעיונות פילוסופיים ודתיים
בלבוש ספרותי.
בהשתמשו בסיפור העממי ככלי לבטא בו דברים היוצאים
מן הלב ונכנסים ללב, ממשיך הוא מסורת ארוכה של מורים
שגילו כבר לפני מאות בשנים את כוחו וישירותו של הסיפור
העממי.