הסיפור על "תיבת פנדורה" מופיע לראשונה אצל הֵסְיוֹדוֹס ביצירתו הפיוטית "מעשים וימים" שנכתבה בערך במאה השמינית לפנה"ס.
ביוונית העתיקה לא מדובר בתיבה אלא ב-Pithos, כד חרס גדול ששימש לאחסון יין או שמן. הטעות בתרגום מ"כד" ל"תיבה" השתרשה בשפה רק במאה השש עשרה בגלל אֵרָסְמוּס מרוטרדם (מלומד ופילוסוף הולנדי 1536-1466). אֵרָסְמוּס שתרגם ללטינית את סיפורו של הסיודוס על פנדורה, החליף בין פִּיטָס (πίθος), כד, לפִּיקְסִיס (πυξίς), תיבה.
להלן תרגום עברי של הפסוקים המרכזיים (פסוקים 90–104) במקור היווני:
לפנים חיו שבטי בני האדם על פני האדמה,
חופשיים ורחוקים מכל רעה,
מעמל קשה, וממחלות כואבות
המביאות על הגברים את מותם.
אך האשה, בידיה,
הסירה את המכסה הגדול מהכד
ופיזרה את כל אלה,
ובכך תכננה עבור בני האדם יגונות מרים.
רק התקווה נותרה שם,
בתוך משכנה הבלתי ניתן לפריצה,
מתחת לשפת הכד,
ולא עפה החוצה אל האוויר,
כי קודם לכן הספיקה האשה
להחזיר את מכסה הכד למקומו,
כרצונו של זאוס
מחזיק האגיס, אוסף העננים.
אך שאר הצרות, לאין ספור,
נודדות בקרב בני התמותה.
מלאה האדמה רעות, ומלא הים.
המחלות פוקדות את בני האדם ביום,
ובלילה הן באות מאליהן,
מביאות סבל לבני התמותה בשתיקה
כי זאוס החכם נטל מהן את קולן.
התקווה נשארה אם כך בתוך הכד ולא שוחררה על ידי פנדורה. המילה תקווה (Elpis) ביוונית לא תמיד יש לה משמעות חיובית. היא יכולה להתפרש גם כ"ציפייה" או "חרדה מהעתיד". העובדה שהיא נשארה בכד היא נושא לוויכוח פילוסופי עתיק: האם היא נשארה שם כדי לנחם את האדם, או שהיא נמנעה ממנו כדי שלא ידע את עתידו?
המחלות באות על האדם בשתיקה. הסיודוס מדגיש שהמחלות מגיעות בשקט כדי שבני האדם לא יוכלו לשמוע אותן באות ולהיערך אליהן – עונש אכזרי מצדו של זאוס על גניבת האש על ידי פרומתאוס.
באיזו גרסה של הסיפור שחררה פנדורה את התקווה לעולם?
זוהי שאלה מרתקת, כי היא נוגעת ל"תפר" שבין המיתולוגיה הקלאסית לבין הפרשנות המוסרית המאוחרת יותר.
אצל הסיודוס, פנדורה אכן סוגרת את המכסה והתקווה נשארת כלואה. המעבר לגרסה שבה התקווה "משוחררת" כדי לעזור לאנושות מקורה אינו בטקסט יווני עתיק. מדובר בשינוי פרשני שהתרחש בתקופת הרנסאנס והפך אותו לאופטימי יותר.
עם זאת, ישנו מקור עתיק אחד, משלי איזופוס, המציג גרסה מעט שונה שמתקרבת לרעיון שהתקווה יצאה אל בני האדם.
גרסת איזופוס (משל 523)
בניגוד להסיודוס, אצל איזופוס לא פנדורה היא הדמות המרכזית, אלא האדם עצמו, והכלי מכיל "דברים טובים" במקום רעות. כשהאדם פותח את הכד, הדברים הטובים בורחים לשמיים, ורק התקווה נשארת. אך בפרשנות של המשל הזה, התקווה היא מה שנותר לאדם כנחמה.
זאוס אסף את כל הדברים הטובים בכד ונתן אותם לאדם. אך האדם אחוז הסקרנות הסיר את המכסה. כל הטוב פרח ועלה אל משכן האלים. רק התקווה נותרה. לכן עד היום הטוב נמנע מבני האדם ורק התקווה שהבטיחו האלים נותרה בליבם.
והנה תרגום של נוסח מודרני יותר (המאה השש עשרה) שבו יוצאת התקווה מן התיבה כדי להביא מרפא לעולם.
לאחר שכל הרעות נפוצו לכל עבר והכד התרוקן מתוכנו המר נותרה התקווה לבדה תחת שפת הכלי. אז בחמלה על גורל האדם המיוסר פתחה פנדורה את המכסה בשנית והתקווה התעופפה החוצה, קלה כרוח, כדי לעבור בין בני התמותה לחבוש את פצעיהם וללחוש באוזנם: 'אל ייאוש כי המחר עשוי לשאת עמו מזור'."
מדוע נוצרה גרסה זו?
- הקושי הלוגי: אם התקווה כלואה בכד, איך היא נמצאת אצלנו בעולם? פרשנים מאוחרים הרגישו שהסיפור "לא עובד" אם התקווה נשארת נעולה.
- הומניזם: בתקופת הרנסנאס, רצו סופרים להפוך את המיתוס למשל על כוח הרצון האנושי. הם הפכו את הפתיחה השנייה של התיבה (או הכד) לפעולה של חסד, ולא של סקרנות הרסנית.
- תרגום ארסמוס: ארסמוס מרוטרדם לא רק הפך את הכד לתיבה, הוא גם נתן לסיפור נופך נוצרי יותר, שבו התקווה היא המתנה האלוהית שנותרה לאדם לאחר ה"נפילה" (בדומה לגירוש מגן עדן).