צאר הים ווָסִילִֿיסָה החכמה: סיפור עם רוסי

נוסח עברי: יואל פרץ

הרחק הרחק מעבר לשלוש כפול תשע ממלכות, בממלכה השלושים, חי
פעם צאר עם רעייתו, הצארינה. הצאר אהב ציד ונהג ללכת ליער ולצוד חיות
הבר. באחד הימים, במהלך מסע ציד, ראה הצאר נשר צעיר יושב על עץ
אלון. הוא כבר עמד לפגוע בו באקדחו, אך הנשר התחנן: "אל נא תירה בי,
אדוני הצאר. קח אותי לארמונך וביום מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך
על חסדך."
הצאר חשב וחשב ולבסוף אמר: "איך תוכל להיות לי לעזר?" והתכוון
לירות בו.
ושוב אמר לו הנשר הצעיר: "אל נא תירה בי, אדוני הצאר. קח אותי
לארמונך וביום מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך על חסדך."

הצאר חשב וחשב, ושוב לא יכול היה לדמיין לעצמו איזו תועלת תצמח לו
מן הנשר, והוא עדיין רצה לירות בו.
ואז פנה אליו הנשר בפעם השלישית ואמר לו: "אל נא תירה בי אדוני
הצאר. במקום זאת קח אותי לארמונך וכלכל אותי במשך שלוש שנים, וביום
מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך על חסדך."
הנה כי כן וויתר הצאר על כוונתו להרוג את הנשר. הוא לקח אותו
לארמונו וכלכל אותו שנה ועוד שנה. הנשר אכל ואכל. הוא אכל כל כך הרבה
עד שלצאר לא נותרה לא כבשה ולא פרה. הנשר טרף את כל עדריו.
ואז אמר לו הנשר: "שחרר אותי והנח לי לעוף."
הצאר מילא את בקשתו, אך הנשר לא הצליח להתרומם ולדאות.
"אדוני הצאר," אמר לו הנשר, "האכלת אותי במשך שנתיים כפי
שהבטחת. אנא, המשך וכלכל אותי במשך שנה נוספת ולא תצטער על כך."
אשר על כן נענה לו הצאר.
"לך ולווה עדרי בקר והאכל אותי. לא תצטער על כך."
הצאר מילא את בקשתו. הוא לווה עדרי בקר מכל הארצות שמסביב, וכל
אחד משכניו סייע לו להאכיל את הנשר במשך שנה נוספת. ובתום השנה
הזו הוציא אותו לחופשי כפי שביקש.
הנשר המריא הפעם מעלה מעלה. הוא עופף עוד ועוד ואז נחת, ניצב
בפני הצאר ואמר לו: "עכשיו, אדוני הצאר, התכבד ושב על גבי ואנו נטוס
יחדיו."
הצאר התיישב על כן על גבי הנשר, והם עפו עוד ועוד. ייתכן וחלף זמן
רב, ייתכן וחלף זמן מועט, בסופו של דבר הם חצו את היבשה כולה ועופפו

מעל הים הכחול. וכשהיו מעל הים ניער הנשר את הצאר מעל גבו, והצאר
נפל לים ושקע במים עד ברכיו, אך הנשר לא נתן לו לטבוע. הוא תמך בו
בכנפו וסייע לו לשוב ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך, אדוני הצאר?
מדוע אתה מפחד?"
"נבהלתי," אמר הצאר, "חששתי פן אטבע."
הם המשיכו בדרכם ועופפו הרחק הרחק עד שהגיעו לים נוסף, ושוב ניער
הנשר את הצאר מעל כתפיו, והצאר צנח אל אמצע הים ושקע במים עד
מותניו, אך הנשר לא נתן לו לטבוע. הוא תמך בו בכנפו וסייע לו לשוב
ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך, אדוני הצאר? מדוע אתה מפחד?"
"נבהלתי," השיב הצאר, "חשבתי שאולי הפעם כבר לא תמשוך אותי
החוצה."
ושוב המשיכו ועפו, והגיעו עד לים השלישי, והנשר השליך את הצאר
למעמקי הים הגדול, והוא שקע במים עד צווארו. ושוב, בפעם השלישית,
תמך בו הנשר בכנפו וסייע לו לשוב ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך,
אדוני הצאר? מדוע אתה מפחד?"
"חששתי," אמר הצאר, "חששתי שהגיע סופי וחשבתי לעצמי: האם גם
הפעם תחלץ אותו ותצילני!"
"עכשיו, אדוני הצאר," אמר לו הנשר, "למדת מהו פחד מוות. כל זה קרה
לי עצמי בעבר, זהו סיפור ישן. האם אתה זוכר איך ישבתי על האלון, ואתה
רצית להרוג אותי. שלוש פעמים נטלת את האקדח שלך לידך כדי לירות בי,
ובכל פעם התחננתי בפניך לחוס על חיי וקיוויתי שתרחם עלי ובמקום
להורגני תיקח אותי אליך."

ואז המשיך הנשר לעופף עם הצאר על גבו על פני שלוש כפול תשע
ארצות, במשך זמן רב מאוד. הנשר פנה אל הצאר ואמר לו: "הבט וראה,
אדוני הצאר, מה מעלינו ומה מתחתינו."
והצאר הביט ואמר: "מעלינו השמים ומתחתינו הארץ."
"התבונן שוב: מה יש בצד שמאל ומה בצד ימין?"
"בצד ימין יש שדה פתוח ובצד שמאל יש בית."
"אנחנו נעוף לשם." אמר הנשר, "שם גרה אחותי הצעירה."
הם נחתו בחצר הבית, ואחותו של הנשר יצאה לקראתם, קיבלה את פניו
של אחיה והושיבה אותו ליד שולחן מעץ אלון, אך היא לא הסתכלה על
הצאר. היא הותירה אותו בחוץ בחצר והיא שחררה את כלבי הציד שלה כדי
שיטרפוהו.
אבל הנשר כעס מאוד. הוא זינק ממקומו ליד השולחן, אחז בצאר ועף
הרחק משם. הם עפו ועפו, והנשר אמר לצאר: "ראה, מה יש מאחורינו?"
הצאר הסב ראשו לאחור ואמר: "מאחורינו יש בית יפהפה."
"זהו ביתה הנוצץ של אחותי הצעירה." אמר לו הנשר, "היא לא קידמה
אותך בברכה אלא שיסתה בך את כלבי הציד שלה.
הם עפו ועפו הלאה, והנשר שאל אותו שוב: "הבט וראה, אדוני הצאר,
מה יש מעלינו ומה מתחתינו?"
"מעלינו השמים ומתחתינו הארץ."
"התבונן שוב: מה יש בצד שמאל ומה בצד ימין?"
"בצד ימין יש שדה פתוח ובצד שמאל יש בית."
"שם גרה אחותי השנייה. אנחנו נטוס לשם ונתארח אצלה."

הם נחתו בחצר הפתוחה. אחותו השנייה של הנשר יצאה מן הבית
וקידמה את פניו של אחיה. היא הושיבה אותו על שרפרף עשוי מעץ אלון,
אך הותירה את הצאר בחצר ושחררה את כלבי הציד שלה כדי שיטרפוהו.
אבל הנשר כעס מאוד. הוא זינק ממקומו, אחז בצאר ועף הרחק משם.
הם עפו ועפו, והנשר אמר לצאר: "ראה, מה יש מאחורינו?"
"מאחורינו יש בית יפהפה."
"זהו ביתה הנוצץ של אחותי השנייה שנוצץ כך." אמר לו הנשר, "עכשיו
נטוס למקום שבו גרים אמי ואחותי הבכורה."
הם טסו על כן לשם, והאם והאחות הבכורה כל כך שמחו לראות אותם,
והם קיבלו את הצאר בכבוד ובחיבה.
"עכשיו, אדוני הצאר," אמר הנשר, "בוא ותנוח בצל קורתנו. אחר כך אתן
לך ספינה, ואשיב לך את כל העדרים שאכלתי בזמן שהייתי אצלך, ואז תוכל
בחסדי אלוהים לשוב לביתך."
או אז נתן הנשר לצאר ספינה ושתי תיבות, האחת אדומה והשנייה ירוקה.
ואמר לו: "שים לב, אל תפתח את התיבות עד שתגיע הביתה: פתח את
התיבה האדומה בחצר האחורית ואת התיבה הירוקה בחצר הקדמית."
הצאר לקח את שתי התיבות, נפרד מהנשר לשלום והפליג במימיו של
הים הכחול במהלך מסעו הגיע הצאר לאי ושם עגן את ספינתו ועלה לחוף.
הוא נזכר בשתי התיבות והתחיל לתהות מה יש בהן, ומדוע הורה לו הנשר
שלא לפתוח אותן. הוא חשב וחשב על כך עד כי פקעה סבלנותו. הוא
השתוקק מאוד מאוד לדעת מה מכילות התיבות, ולכן לקח את התיבה
האדומה, הניח אותה על הארץ ופתח אותה.

ברגע שעשה זאת יצאו מתוך התיבה המוני עדרים של כבשים ופרות לאין
ספור שכמעט מילאו כל פיסת קרקע באי.
בראותו זאת התעצב הצאר אל ליבו והחל לבכות: "מה אעשה עכשיו?
איך אאסוף את כל העדרים הללו ואכניסם חזרה לתיבה כה זעירה?"
ובעוד הוא מקונן ראה לפתע אדם שיצא מתוך הים. אותו אדם ניגש אליו
ושאל אותו: "למה אתה בוכה בכי תמרורים, אדוני הצאר?"
"וכי איך לא אבכה?" השיב הצאר, "איך אוכל להכניס את כל העדרים
העצומים האלה חזרה לתוך התיבה הזעירה הזאת?"
"אם תרצה אוכל להיות לך לעזר בצרתך. אני אאסוף את כל העדרים
ואחזירם לקופסה, אך זאת בתנאי שתמסור לידי את כל מה שיש בביתך
ואינך יודע עליו."
"וכי איזה דבר נמצא בביתי ואינני יודע עליו" הרהר הצאר בליבו, "נראה
לי שאני יודע הכל."
הוא חשב וחשב על כך ולבסוף אמר: "לך ואסוף את העדרים, ואני אתן לך
את מה שנמצא בביתי ואינני יודע עליו."
או אז אסף האיש את כל עדרי הצאן והבקר והחזירם לתוך התיבה,
והצאר עלה על הסיפון והמשיך במסעו.
כשהגיע הביתה נוכח לדעת כי נולד לו בן. הוא החל לחבקו ולנשקו, אבל
אז החל לבכות בכי תמרורים.
" אדוני הצאר," אמרה הצארינה, "למה אתה בוכה בכי כה מר?"
"אני בוכה מרוב שמחה." השיב לה. הוא חשש לומר לה את האמת
שיהיה עליהם לוותר על בנם.

הצאר יצא לחצר ופתח את הקופה האדומה, ומתוכה יצאו שוורים ופרות,
כבשים ואיילים. היה שם המוני עדרים של צאן ובקר מסוגים שונים. כל
הרפתות והדירים התמלאו. לאחר מכן יצא הצאר אל החצר הקדמית ופתח
את התיבה הירוקה, ולפניו נפרש גן נפלא עם כל מיני שיחים ועצים. הצאר
כל כך שמח למראה עד כי שכח שיהיה עליו לוותר על בנו.
שנים רבות חלפו. באחד הימים רצה הצאר לטייל. הוא הגיע לשפת
הנהר, ובדיוק באותו רגע צץ מתוך המים אותו אדם שסייע לו להחזיר את
עדרי הצאן והבקר לתיבה, ואמר לו: "אתה אדם שכחן מאוד, אדוני הצאר,
היה עליך לזכור את התחייבותך."
הצאר שב הביתה וליבו גונח מרוב צער. הוא סיפר לצארינה ולבנו את כל
האמת והדבר נפל עליהם כרעם ביום בהיר. הם פרצו כולם בבכי ובסופו של
דבר החליטו שמשהו חייב להיעשות, ושעליהם יהיה לוותר על בנם. הם
לקחו אותו לחוף הים והשאירו אותו שם לגורלו.
בן הצאר הביט סביבו, וראה שביל. הוא החל לפסוע בשביל ושם את
מבטחו באל שינחה אותו בדרכו. הוא צעד עוד ועוד ובסופו של דבר איבד
את דרכו ביער השקט, ואז ראה הוא אִִיזְבָּֿה – בקתה קטנה. ובבקתה זו
התגוררה בָּֿבָּה יָגָֿה.
"אכנס לבקתה ויהי מה." חשב בן הצאר ונכנס לבקתה.
"יום טוב לך, בן הצאר." אמרה בָּֿבָּה יָגָֿה,
"כלום יצאת לשליחות,
או תועה הנך מרוב עצלות?"
"הי, בָּֿבּוּשְׁקָה, תני לי אוכל ושתייה, ותשאלי אותי אחר כך."

היא נתנה לו על כן אוכל ושתייה, ובן הצאר סיפר לה על יגונו וצערו ולא
הסתיר ממנה דבר – לאן פניו מועדות ומדוע יצא לדרך.
או אז אמרה לו בָּֿבָּה יָגָֿה, "לך, ילדי, לים. שם תראה תריסר ברבורים
עפים באוויר, הם ינחתו ויהפכו לעלמות יפות, אשר תפשוטנה את בגדיהן
ותתרחצנה. לך והתחבא שם ותפוס את כותנתה של הבכורה שבהן. לאחר
שתתיידד איתה ותרכוש את ליבה, לך לצאר הים."
בן הצאר נפרד לשלום מבָּֿבָּה יָגָֿה, שם פעמיו למקום שהורתה לו על שפת
הים והסתתר מאחורי השיחים. ואז ראה תריסר ברבורים מעופפים בשמים
אשר נחתו על האדמה האפורה, הפכו לעלמות נאות והחלו להתרחץ. בן
הצאר גנב את כותנתה של הבכירה שבהן והתיישב מאחורי השיח מבלי נוע.
העלמות יצאו מהים ועלו לחוף. אחת עשרה מהן היכו באדמה, הפכו
לברבורים ועפו לדרכן. מי שנותרה מאחור היתה הבכירה, וָסִילִֿיסָה החכמה.
כאשר ראתה שאחיותיה מעופפות לדרכן קראה להן: "אל נא תחפשו אותי,
אחיותי היקרות, אלא עופו הביתה לדרככן. אוכל להאשים רק את עצמי במה
שקרה. הכל באשמתי. לא הסתכלתי, ועלי לשלם את המחיר."
אחת עשרה אחיותיה, העלמות היפות, היכו באדמה והפכו לברבורים. הן
פרשו כנפיים ועפו הרחק משם. וָסִילִֿיסָה החכמה נותרה לבדה. היא
הסתכלה סביבה ואמרה: "מי שמחזיק בכותנתי, התגלה נא ובוא לכאן. אם
הנך אדם זקן, אתייחס אליך כאבי, אם הנך מבוגר אתייחס אליך כאל אחי
האהוב, ואם הנך בן גילי היה נא אהובי."
ברגע ששמע זאת, יצא איבן בן הצאר ממקום מחבואו.

העלמה נתנה לו טבעת זהב ואמרה, "איבן, בן הצאר, כמה זמן לקח לך
להגיע לכאן? צאר הים כועס עליך! זו הדרך המובילה אל ממלכתו שמתחת
לים. צעד בה ללא חת. שם תמצא גם אותי, כי אני הנני וָסִילִֿיסָה החכמה,
בתו של צאר הים."
ואז הכתה וָסִילִֿיסָה החכמה באדמה, הפכה לברבור, נפרדה מבן הצאר
ועפה משם.
איבן לא היסס. הוא פסע בדרך היורדת אל מתחת לים, ושם ראה כי הכל
מואר כמו על פני היבשה למעלה ומסביבו שדות וכרי דשא וסוכות צל ירוקות
ושמש לוהטת במלאו עוזה. הוא בא אל צאר הים, וצאר הים גער בו וצעק:
"מדוע זה התמהמהת זמן כה רב? אתה אשם בכך ויהיה עליך לעשות
למעני את השירות הבא: יש לי פיסת קרקע שאורכה שלושים ורסאות
ורוחבה שלושים ורסאות ואין עליה דבר מלבד פסולת ואשפה, תעלות
ונקיקים ואבנים חדות. עד מחר בבוקר על החלקה הזו להיות ישרה וחלקה
כמו כף ידי. עליך לזרוע בה שיפון שיגדל ויצמח לגובה כה רב עד כי יוכל
להסתתר בו עורב. אם תכשל ולא תוציא לפועל את המשימה, יתגלגל ראשך
מעל כתפיך!"
איבן בן הצאר יצא מלפני צאר הים ומעיניו זלג ים של דמעות. מבעד
לחלון חדרה, בצריח הרם, ראתה אותו וָסִילִֿיסָה החכמה ופנתה אליו: "שלום,
לך איבן בן הצאר! על מה ולמה אתה בוכה?"
"איך לא אבכה?" השיב איבן. "צאר הים הורה לי בלילה אחד לפלס את
הנקיקים ולנקות את האבנים מפיסת אדמה באורך שלושים ורסאות, ולגדל
עליה שיפון שיצמח כל כך גבוה עד שעורב יוכל להסתתר בו."

"זוהי משימה קלה למדי." השיבה לו וָסִילִֿיסָה, "אין היא בגדר צרה.
הצרות עוד לפנינו. עלה על משכבך ונום בשלווה. חכם הבוקר מן הערב.
הכל יבוא על מקומו בשלום."
אשר על כן עלה איבן בן הצר על משכבו וישן. וָסִילִֿיסָה החכמה ניגשה אל
חלון קטן וקראה בקול רועם: "שלום משרתי הנאמנים, לכו ויישרו את
הנקיקים העמוקים, הסירו את האבנים החדות, זרעו את האדמה בשיפון
מלוא חופניים שיצמח ויגדל עד שבבוקר יהיה גבוה דיו להסתיר בו עורב."
בבוקר התעורר איבן בן הצאר וכשהביט החוצה נוכח לדעת שהמשימה
הושלמה. לא נותרו שם נקיקים ואבנים, והשדה היה שטוח כמו כף ידו,
והשיפון שעליו היה אדום וכל כך גבוה עד שעורב עשוי היה להסתתר בו.
הוא הלך לדווח לצאר הים על הצלחתו.
"תודה לך," אמר צאר הים, "הצלחת למלא את רצוני. הנה המשימה
השנייה שעליך להוציא אל הפועל: יש לי שלושים ערמות תבואה, ובכל
ערמה יש שלושים גְּדִישִׁים של שעורה לבנת אוזניים. עליך לדוש את כל
השעורה ולחלץ ממנה את הגרגרים הנקיים עד לאחרון שבהם, אך לעשות
זאת מבלי להרוס את ערמות התבואה ומבלי לחבוט באלומות. אם לא יעלה
הדבר בידך ייפרד ראשך מכתפיך!"
"אני אציית להוד מלכותך," אמר איבן בן הצאר, ושוב הלך לחצר ובכה
בכי תמרורים.
"על מה ולמה אתה בוכה מרה, איבן בן הצאר?" שאלה אותו וָסִילִֿיסָה
החכמה.

"וכי איך לא אבכה? צאר הים הורה לי לדוש שלושים ערמות תבואה
ולחלץ מהן את כל הגרגרים מבלי לפגוע בשום גדיש או אלומה, והכל בלילה
אחד."
"זו משימה קלה. משימות קשות יותר צפויות לבוא. עלה על משכבך ותן
תנומה לעפעפיך, שכן חכם הבוקר מן הערב."
אשר על כן עלה איבן בן הצאר על משכבו ונרדם.
וָסִילִֿיסָה ניגשה אל חלונה וקראה בקול רועם: "שלום לכן, נמלים זחלניות,
יהיה מספרכן אשר יהיה בעולם הלבן – זחלו ובואו לכאן כולכן וחלצו את כל
גרגרי השעורה הנקיים מתוך התבואה של אבי."
בבוקר שאל צאר הים את איבן בן הצאר אם מילא את המשימה שהטיל
עליו.
"אכן כן, הוד מלכותך."
"הבה ונלך לראות."
הם ניגשו אל המתבן ושם ניצבו כל הערמות מבלי שנראה כי נגעו בהן
והאסם היה מלא וגדוש בגרגרי שעורה נקיים עד הגג.
"תודה לך, אחי," אמר צאר הים, "עכשיו מוטל עליך להקים לי כנסייה
עשויה מדונג לבן, ועליה להיות מוכנה עד הבוקר. זו תהיה משימתך
האחרונה."
איבן בן הצאר יצא שוב אל החצר ופרץ בבכי.
"על מה ולמה זה תבכה, איבן בן הצאר?"
"וכי איך לא אבכה? צאר הים הורה לי לבנות כנסייה עשויה מדונג לבן,
וכל זאת עלי להוציא אל הפועל תוך לילה אחד."

"זוהי משימה קלה למדי. משימות קשות יותר עוד תגענה. עלה על
משכבך ותן תנומה לעפעפיך, שכן חכם הבוקר מן הערב."
אשר על כן עלה איבן בן הצר על משכבו וישן. וָסִילִֿיסָה החכמה ניגשה אל
חלונה וקראה אליה את כל הדבורים בעולם הלבן: "שלום לכן דבורים
משרתותי, הקימו עבורי כנסייה מן הדונג הלבן שלכן וסיימו את בנייתה עוד
בטרם יאיר היום."
בבוקר קם איבן, הביט וראה כנסייה עשויה מדונג לבן ונקי, ניצבת שם.
הוא הלך אל צאר הים וסיפר לו על כך.
"תודה לך, איבן בן הצאר, איש מבין כל המשרתים שהיו לי לא הצליח
במשימות כמוך. אתה עתיד להיות יורשי ושומר ממלכתי. כעת עליך לבחור
לעצמך כלה מבין תריסר בנותי. כולן דומות זו לזו בפניהן, שיערן ומלבושיהן.
אם יעלה בידך לבחור שלוש פעמים את אותה בת, היא זו שתהיה לך לכלה.
אם לא תצליח, תסבול מרה."
לוָסִילִֿיסָה החכמה נודע על כך. בהזדמנות הראשונה אמרה לבן הצאר:
"בפעם הראשונה אנופף בשמלתי, בפעם השנייה אחליק את שמלתי ובפעם
השלישית יזמזם זבוב סביב ראשי."
כך עלה בידו של בן הצאר לנחש נכונה בכל שלוש הפעמים מי היא
וָסִילִֿיסָה כל שלוש הפעמים. הם נישאו זה לזו, ומשתה עליז נחוג לכבודם
במשך שלושה ימים.
חלף זמן, אם רב ואם מועט. איבן בן הצאר נתקף בגעגועים לאביו ולאימו.
הוא רצה לחזור לרוסיה הקדושה.
"על מה ולמה אתה הולך שחוח, איבן בן הצאר?"

"הו וָסִילִֿיסָה החכמה, אני אכול געגועים לאבי ולאמי ורוצה לראות את
רוסיה הקדושה."
"אם נברח מכאן יתחולל מרדף רב עוצמה אחרינו. צאר הים יתרגז, ואם
יתפוס אותנו הוא ידון אותנו למוות. אנחנו חייבים לנהוג בערמומיות."
אשר על כן ירקה וָסִילִֿיסָה בשלוש פינות\ וכל יריקה הפכה לבריכה קטנה.
דלתות חדרה נפתחו. היא נמלטה יחד עם בן הצאר לכיוון רוסיה הקדושה.
ביום השני, מוקדם בבוקר הגיעו שליחים מטעם צאר הים לקרוא לזוג הצעיר
ולזמן אותם לארמון. השגרירים הקישו על הדלת: "התעוררו וקומו משנתכם.
אביכם קורא לכם."
"עדיין מוקדם. טרם כילינו את שנתנו, בואו לכאן מאוחר יותר." ענתה
בריכה אחת.
השליחים הלכו משם. הם המתינו שעה ועוד שעה, ושוב דפקו: "אין זו
העת ואין זה הזמן להרבות שינה. זו העת וזה הזמן לקום."
"התאזרו בסבלנות, אנחנו כבר קמים. אנחנו מתלבשים." ענתה הבריכה
השנייה.
השליחים הגיעו בפעם השלישית והודיעו כי צאר הים כועס: "מדוע לוקח
לכם זמן כה רב להתכונן?"
"עוד מעט נרד," ענתה הבריכה השלישית.
השליחים חיכו וחיכו, ואז דפקו שוב, אך לא היה מענה ולא תשובה. הם
פרצו על כן את הדלת וגילו כי החדר ריק מאדם. הם מיהרו להודיע לצאר
הים על בריחתם של הצעירים. הצאר כעס מאוד ושלח בעקבותיהם אנשים
למרדף רב עצמה.

אבל וָסִילִֿיסָה החכמה, עם איבן בן הצאר, כבר היו רחוקים מאוד. הם
דהרו על סוסים מהירים בלי לעצור לרגע ובלי לשאוף אוויר.
"עכשיו, איבן בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב. האם
שומע אתה את קולות הרודפים של צאר הים?"
איבן בן הצאר' זינק מסוסו, הטה אוזנו לקרקע ואמר: "אני שומע שיחת
אנשים וקול טפיפת סוסים."
"אלה הם הרודפים אחרינו!" אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה, והיא הפכה מיד את
הסוסים לאחו ירוק, את איבן בן הצאר לרועה זקן, ואת עצמה לשֵׂיָה מעלה
גירה.
הרודפים הגיעו לשם.
"הו, איש זקן, האם ראית נער אמיץ עם עלמה נאה דוהרת לצידו?"
"לא, אנשים טובים, לא ראיתי אותם," אמר איבן בן הצאר. "מזה ארבעים
שנה אני רועה את צאני בשדות האלה. אף לא ציפור אחת חלפה על פני. אף
חיית בר לא עברה פה אי פעם."
הרודפים חזרו על כן הביתה.
"הוד מלכותך הקיסרי, לא ראינו אף אחד בדרכנו מלבד רועה זקן שהאכיל
שֵׂיָה קטנה."
"למה לא תפסתם אותם? אלה היו הם עצמם!" אמר צאר הים. והוא שלח
קבוצה נוספת למרדף.
אבל איבן בן הצאר ווָסִילִֿיסָה החכמה דהרו הרחק משם על סוסיהם
המהירים.

"עכשיו, איבן בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב אם
משלחת רודפים בעקבותינו מטעם צאר הים."
איבן בן הצאר זינק מסוסו, הטה אוזנו לאדמה האפורה ואמר: "אני שומע
קולות דיבור של אנשים ודהרת סוסים."
"אלה הם הרודפים עם סוסיהם." אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה. היא הפכה את
עצמה לכנסייה, את איבן בן הצאר לכומר מבוגר ואת הסוסים לעצים.
הרודפים הגיעו לשם.
"הו, בָּֿתְיוּשְׁקָה, כלום ראית רועה צאן עם שֵׂיָה קטנה עובר ליד הכנסייה?"
"לא, אנשים טובים, לא ראיתי. אני עובד כבר ארבעים שנה בכנסייה הזו.
אף לא ציפור אחת חלפה על פני. אף חיית בר לא עברה פה אי פעם."
הרודפים חזרו על כן הביתה.
"הוד מלכותך הקיסרי, לא הצלחנו למצוא את הרועה עם השֵׂיָה הקטנה.
הדבר היחיד שראינו בדרך היה כנסייה וכומר זקן."
"למה לא שברתם את הכנסייה ולכדתם את הכומר? אלו היו הם עצמם!"
קרא צאר הים, וזינק בעצמו על סוסו לרדוף אחרי איבן בן הצאר ווָסִילִֿיסָה
החכמה.
ובינתיים דהרו השניים הרחק משם, ושוב אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה: "איבן
בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב אם יש רודפים
בעקבותינו?"
בן הצאר זינק מסוסו הטה אוזנו לאדמה האפורה, ואמר: "אני שומע
קולות דיבור של אנשים ורעם מהיר יותר מאשר קודם, של פרסות סוסים."
"זהו צאר הים בעצמו שדוהר בעקבותינו."

וָסִילִֿיסָה החכמה הפכה על כן את הסוסים לאגם, את איבן בן הצאר
לברווז, ואת עצמה לברווזה. צאר הים הגיע לאגם וניחש מיד מי הם הברווז
והברווזה. הוא טפח על האדמה האפורה והפך לנשר. הנשר רצה להכות
בהם עד מוות, וכמעט והדבר עלה בידו, אבל, ברגע שניסה לפגוע בברווז,
צלל הברווז לתוך המים וכשניסה לפגוע בברווזה, צללה הברווזה לתוך
המים, וכל כמה שניסה לא עלה בידו לפגוע בהם.
צאר הים דהר על כן חזרה לממלכתו שמתחת לים. וָסִילִֿיסָה החכמה
ואיבן בן הצאר המתינו זמן מה ואז חזרו לרוסיה הקדושה.
אולי ארכה דרכם ואולי קצרה היתה – בסופו של דבר חצו הם שלוש כפול
תשע ממלכות והגיעו הביתה. אביו ואימו של איבן שמחו מאוד לראות בנם
שכבר חשבו כי לא יזכו לראותו שוב. הם ערכו משתה גדול וחגגו את נישואי
בני הזוג.
גם אני הייתי שם, ללגום יין ושיכר. ניגר היין על זקני אך לא נכנס הוא אל
תוך פי.

סיפור זה הוא אחד הסיפורים שליקט אספן הסיפורים הרוסי המהולל
אלכסנדר אפנסייב במאה התשע-עשרה.
זהו אחד הסיפורים הבודדים שבהם בעל החיים המדבר מופיע לא רק
כעוזר לגיבור הסיפור, אלא חושף בפנינו את תחושותיו ופחדיו – מציג בפנינו
את מה שהוא עצמו חש ומרגיש במפגש עם הצייד המבקש להורגו.
כמספר סיפורים, אני מרגיש שזוהי אפיזודה קסומה שבה החיה הדוברת
היא בעלת אופי ורגשות משלה ואינה רק "קישוט" פסיבי לעלילה.

ואם ברצונכם לקרוא גם את המשך הסיפור – הנה המקור לסיפור:
https://www.gutenberg.org/cache/epub/62509/pg62509-images.html
"The Sea Tsar and Vasilísa the wise", Russian Folk-tales, translated
from the russian with introduction and notes by Leonard A. Magnus,
1915

צאר הים ווָסִילִֿיסָה החכמה
נוסח עברי: יואל פרץ

הרחק הרחק מעבר לשלוש כפול תשע ממלכות, בממלכה השלושים, חי
פעם צאר עם רעייתו, הצארינה. הצאר אהב ציד ונהג ללכת ליער ולצוד חיות
הבר. באחד הימים, במהלך מסע ציד, ראה הצאר נשר צעיר יושב על עץ
אלון. הוא כבר עמד לפגוע בו באקדחו, אך הנשר התחנן: "אל נא תירה בי,
אדוני הצאר. קח אותי לארמונך וביום מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך
על חסדך."
הצאר חשב וחשב ולבסוף אמר: "איך תוכל להיות לי לעזר?" והתכוון
לירות בו.
ושוב אמר לו הנשר הצעיר: "אל נא תירה בי, אדוני הצאר. קח אותי
לארמונך וביום מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך על חסדך."

הצאר חשב וחשב, ושוב לא יכול היה לדמיין לעצמו איזו תועלת תצמח לו
מן הנשר, והוא עדיין רצה לירות בו.
ואז פנה אליו הנשר בפעם השלישית ואמר לו: "אל נא תירה בי אדוני
הצאר. במקום זאת קח אותי לארמונך וכלכל אותי במשך שלוש שנים, וביום
מן הימים אעמוד לשירותך ואגמול לך על חסדך."
הנה כי כן וויתר הצאר על כוונתו להרוג את הנשר. הוא לקח אותו
לארמונו וכלכל אותו שנה ועוד שנה. הנשר אכל ואכל. הוא אכל כל כך הרבה
עד שלצאר לא נותרה לא כבשה ולא פרה. הנשר טרף את כל עדריו.
ואז אמר לו הנשר: "שחרר אותי והנח לי לעוף."
הצאר מילא את בקשתו, אך הנשר לא הצליח להתרומם ולדאות.
"אדוני הצאר," אמר לו הנשר, "האכלת אותי במשך שנתיים כפי
שהבטחת. אנא, המשך וכלכל אותי במשך שנה נוספת ולא תצטער על כך."
אשר על כן נענה לו הצאר.
"לך ולווה עדרי בקר והאכל אותי. לא תצטער על כך."
הצאר מילא את בקשתו. הוא לווה עדרי בקר מכל הארצות שמסביב, וכל
אחד משכניו סייע לו להאכיל את הנשר במשך שנה נוספת. ובתום השנה
הזו הוציא אותו לחופשי כפי שביקש.
הנשר המריא הפעם מעלה מעלה. הוא עופף עוד ועוד ואז נחת, ניצב
בפני הצאר ואמר לו: "עכשיו, אדוני הצאר, התכבד ושב על גבי ואנו נטוס
יחדיו."
הצאר התיישב על כן על גבי הנשר, והם עפו עוד ועוד. ייתכן וחלף זמן
רב, ייתכן וחלף זמן מועט, בסופו של דבר הם חצו את היבשה כולה ועופפו

מעל הים הכחול. וכשהיו מעל הים ניער הנשר את הצאר מעל גבו, והצאר
נפל לים ושקע במים עד ברכיו, אך הנשר לא נתן לו לטבוע. הוא תמך בו
בכנפו וסייע לו לשוב ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך, אדוני הצאר?
מדוע אתה מפחד?"
"נבהלתי," אמר הצאר, "חששתי פן אטבע."
הם המשיכו בדרכם ועופפו הרחק הרחק עד שהגיעו לים נוסף, ושוב ניער
הנשר את הצאר מעל כתפיו, והצאר צנח אל אמצע הים ושקע במים עד
מותניו, אך הנשר לא נתן לו לטבוע. הוא תמך בו בכנפו וסייע לו לשוב
ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך, אדוני הצאר? מדוע אתה מפחד?"
"נבהלתי," השיב הצאר, "חשבתי שאולי הפעם כבר לא תמשוך אותי
החוצה."
ושוב המשיכו ועפו, והגיעו עד לים השלישי, והנשר השליך את הצאר
למעמקי הים הגדול, והוא שקע במים עד צווארו. ושוב, בפעם השלישית,
תמך בו הנשר בכנפו וסייע לו לשוב ולעלות על גבו ואז שאל אותו: "מה לך,
אדוני הצאר? מדוע אתה מפחד?"
"חששתי," אמר הצאר, "חששתי שהגיע סופי וחשבתי לעצמי: האם גם
הפעם תחלץ אותו ותצילני!"
"עכשיו, אדוני הצאר," אמר לו הנשר, "למדת מהו פחד מוות. כל זה קרה
לי עצמי בעבר, זהו סיפור ישן. האם אתה זוכר איך ישבתי על האלון, ואתה
רצית להרוג אותי. שלוש פעמים נטלת את האקדח שלך לידך כדי לירות בי,
ובכל פעם התחננתי בפניך לחוס על חיי וקיוויתי שתרחם עלי ובמקום
להורגני תיקח אותי אליך."

ואז המשיך הנשר לעופף עם הצאר על גבו על פני שלוש כפול תשע
ארצות, במשך זמן רב מאוד. הנשר פנה אל הצאר ואמר לו: "הבט וראה,
אדוני הצאר, מה מעלינו ומה מתחתינו."
והצאר הביט ואמר: "מעלינו השמים ומתחתינו הארץ."
"התבונן שוב: מה יש בצד שמאל ומה בצד ימין?"
"בצד ימין יש שדה פתוח ובצד שמאל יש בית."
"אנחנו נעוף לשם." אמר הנשר, "שם גרה אחותי הצעירה."
הם נחתו בחצר הבית, ואחותו של הנשר יצאה לקראתם, קיבלה את פניו
של אחיה והושיבה אותו ליד שולחן מעץ אלון, אך היא לא הסתכלה על
הצאר. היא הותירה אותו בחוץ בחצר והיא שחררה את כלבי הציד שלה כדי
שיטרפוהו.
אבל הנשר כעס מאוד. הוא זינק ממקומו ליד השולחן, אחז בצאר ועף
הרחק משם. הם עפו ועפו, והנשר אמר לצאר: "ראה, מה יש מאחורינו?"
הצאר הסב ראשו לאחור ואמר: "מאחורינו יש בית יפהפה."
"זהו ביתה הנוצץ של אחותי הצעירה." אמר לו הנשר, "היא לא קידמה
אותך בברכה אלא שיסתה בך את כלבי הציד שלה.
הם עפו ועפו הלאה, והנשר שאל אותו שוב: "הבט וראה, אדוני הצאר,
מה יש מעלינו ומה מתחתינו?"
"מעלינו השמים ומתחתינו הארץ."
"התבונן שוב: מה יש בצד שמאל ומה בצד ימין?"
"בצד ימין יש שדה פתוח ובצד שמאל יש בית."
"שם גרה אחותי השנייה. אנחנו נטוס לשם ונתארח אצלה."

הם נחתו בחצר הפתוחה. אחותו השנייה של הנשר יצאה מן הבית
וקידמה את פניו של אחיה. היא הושיבה אותו על שרפרף עשוי מעץ אלון,
אך הותירה את הצאר בחצר ושחררה את כלבי הציד שלה כדי שיטרפוהו.
אבל הנשר כעס מאוד. הוא זינק ממקומו, אחז בצאר ועף הרחק משם.
הם עפו ועפו, והנשר אמר לצאר: "ראה, מה יש מאחורינו?"
"מאחורינו יש בית יפהפה."
"זהו ביתה הנוצץ של אחותי השנייה שנוצץ כך." אמר לו הנשר, "עכשיו
נטוס למקום שבו גרים אמי ואחותי הבכורה."
הם טסו על כן לשם, והאם והאחות הבכורה כל כך שמחו לראות אותם,
והם קיבלו את הצאר בכבוד ובחיבה.
"עכשיו, אדוני הצאר," אמר הנשר, "בוא ותנוח בצל קורתנו. אחר כך אתן
לך ספינה, ואשיב לך את כל העדרים שאכלתי בזמן שהייתי אצלך, ואז תוכל
בחסדי אלוהים לשוב לביתך."
או אז נתן הנשר לצאר ספינה ושתי תיבות, האחת אדומה והשנייה ירוקה.
ואמר לו: "שים לב, אל תפתח את התיבות עד שתגיע הביתה: פתח את
התיבה האדומה בחצר האחורית ואת התיבה הירוקה בחצר הקדמית."
הצאר לקח את שתי התיבות, נפרד מהנשר לשלום והפליג במימיו של
הים הכחול במהלך מסעו הגיע הצאר לאי ושם עגן את ספינתו ועלה לחוף.
הוא נזכר בשתי התיבות והתחיל לתהות מה יש בהן, ומדוע הורה לו הנשר
שלא לפתוח אותן. הוא חשב וחשב על כך עד כי פקעה סבלנותו. הוא
השתוקק מאוד מאוד לדעת מה מכילות התיבות, ולכן לקח את התיבה
האדומה, הניח אותה על הארץ ופתח אותה.

ברגע שעשה זאת יצאו מתוך התיבה המוני עדרים של כבשים ופרות לאין
ספור שכמעט מילאו כל פיסת קרקע באי.
בראותו זאת התעצב הצאר אל ליבו והחל לבכות: "מה אעשה עכשיו?
איך אאסוף את כל העדרים הללו ואכניסם חזרה לתיבה כה זעירה?"
ובעוד הוא מקונן ראה לפתע אדם שיצא מתוך הים. אותו אדם ניגש אליו
ושאל אותו: "למה אתה בוכה בכי תמרורים, אדוני הצאר?"
"וכי איך לא אבכה?" השיב הצאר, "איך אוכל להכניס את כל העדרים
העצומים האלה חזרה לתוך התיבה הזעירה הזאת?"
"אם תרצה אוכל להיות לך לעזר בצרתך. אני אאסוף את כל העדרים
ואחזירם לקופסה, אך זאת בתנאי שתמסור לידי את כל מה שיש בביתך
ואינך יודע עליו."
"וכי איזה דבר נמצא בביתי ואינני יודע עליו" הרהר הצאר בליבו, "נראה
לי שאני יודע הכל."
הוא חשב וחשב על כך ולבסוף אמר: "לך ואסוף את העדרים, ואני אתן לך
את מה שנמצא בביתי ואינני יודע עליו."
או אז אסף האיש את כל עדרי הצאן והבקר והחזירם לתוך התיבה,
והצאר עלה על הסיפון והמשיך במסעו.
כשהגיע הביתה נוכח לדעת כי נולד לו בן. הוא החל לחבקו ולנשקו, אבל
אז החל לבכות בכי תמרורים.
" אדוני הצאר," אמרה הצארינה, "למה אתה בוכה בכי כה מר?"
"אני בוכה מרוב שמחה." השיב לה. הוא חשש לומר לה את האמת
שיהיה עליהם לוותר על בנם.

הצאר יצא לחצר ופתח את הקופה האדומה, ומתוכה יצאו שוורים ופרות,
כבשים ואיילים. היה שם המוני עדרים של צאן ובקר מסוגים שונים. כל
הרפתות והדירים התמלאו. לאחר מכן יצא הצאר אל החצר הקדמית ופתח
את התיבה הירוקה, ולפניו נפרש גן נפלא עם כל מיני שיחים ועצים. הצאר
כל כך שמח למראה עד כי שכח שיהיה עליו לוותר על בנו.
שנים רבות חלפו. באחד הימים רצה הצאר לטייל. הוא הגיע לשפת
הנהר, ובדיוק באותו רגע צץ מתוך המים אותו אדם שסייע לו להחזיר את
עדרי הצאן והבקר לתיבה, ואמר לו: "אתה אדם שכחן מאוד, אדוני הצאר,
היה עליך לזכור את התחייבותך."
הצאר שב הביתה וליבו גונח מרוב צער. הוא סיפר לצארינה ולבנו את כל
האמת והדבר נפל עליהם כרעם ביום בהיר. הם פרצו כולם בבכי ובסופו של
דבר החליטו שמשהו חייב להיעשות, ושעליהם יהיה לוותר על בנם. הם
לקחו אותו לחוף הים והשאירו אותו שם לגורלו.
בן הצאר הביט סביבו, וראה שביל. הוא החל לפסוע בשביל ושם את
מבטחו באל שינחה אותו בדרכו. הוא צעד עוד ועוד ובסופו של דבר איבד
את דרכו ביער השקט, ואז ראה הוא אִִיזְבָּֿה – בקתה קטנה. ובבקתה זו
התגוררה בָּֿבָּה יָגָֿה.
"אכנס לבקתה ויהי מה." חשב בן הצאר ונכנס לבקתה.
"יום טוב לך, בן הצאר." אמרה בָּֿבָּה יָגָֿה,
"כלום יצאת לשליחות,
או תועה הנך מרוב עצלות?"
"הי, בָּֿבּוּשְׁקָה, תני לי אוכל ושתייה, ותשאלי אותי אחר כך."

היא נתנה לו על כן אוכל ושתייה, ובן הצאר סיפר לה על יגונו וצערו ולא
הסתיר ממנה דבר – לאן פניו מועדות ומדוע יצא לדרך.
או אז אמרה לו בָּֿבָּה יָגָֿה, "לך, ילדי, לים. שם תראה תריסר ברבורים
עפים באוויר, הם ינחתו ויהפכו לעלמות יפות, אשר תפשוטנה את בגדיהן
ותתרחצנה. לך והתחבא שם ותפוס את כותנתה של הבכורה שבהן. לאחר
שתתיידד איתה ותרכוש את ליבה, לך לצאר הים."
בן הצאר נפרד לשלום מבָּֿבָּה יָגָֿה, שם פעמיו למקום שהורתה לו על שפת
הים והסתתר מאחורי השיחים. ואז ראה תריסר ברבורים מעופפים בשמים
אשר נחתו על האדמה האפורה, הפכו לעלמות נאות והחלו להתרחץ. בן
הצאר גנב את כותנתה של הבכירה שבהן והתיישב מאחורי השיח מבלי נוע.
העלמות יצאו מהים ועלו לחוף. אחת עשרה מהן היכו באדמה, הפכו
לברבורים ועפו לדרכן. מי שנותרה מאחור היתה הבכירה, וָסִילִֿיסָה החכמה.
כאשר ראתה שאחיותיה מעופפות לדרכן קראה להן: "אל נא תחפשו אותי,
אחיותי היקרות, אלא עופו הביתה לדרככן. אוכל להאשים רק את עצמי במה
שקרה. הכל באשמתי. לא הסתכלתי, ועלי לשלם את המחיר."
אחת עשרה אחיותיה, העלמות היפות, היכו באדמה והפכו לברבורים. הן
פרשו כנפיים ועפו הרחק משם. וָסִילִֿיסָה החכמה נותרה לבדה. היא
הסתכלה סביבה ואמרה: "מי שמחזיק בכותנתי, התגלה נא ובוא לכאן. אם
הנך אדם זקן, אתייחס אליך כאבי, אם הנך מבוגר אתייחס אליך כאל אחי
האהוב, ואם הנך בן גילי היה נא אהובי."
ברגע ששמע זאת, יצא איבן בן הצאר ממקום מחבואו.

העלמה נתנה לו טבעת זהב ואמרה, "איבן, בן הצאר, כמה זמן לקח לך
להגיע לכאן? צאר הים כועס עליך! זו הדרך המובילה אל ממלכתו שמתחת
לים. צעד בה ללא חת. שם תמצא גם אותי, כי אני הנני וָסִילִֿיסָה החכמה,
בתו של צאר הים."
ואז הכתה וָסִילִֿיסָה החכמה באדמה, הפכה לברבור, נפרדה מבן הצאר
ועפה משם.
איבן לא היסס. הוא פסע בדרך היורדת אל מתחת לים, ושם ראה כי הכל
מואר כמו על פני היבשה למעלה ומסביבו שדות וכרי דשא וסוכות צל ירוקות
ושמש לוהטת במלאו עוזה. הוא בא אל צאר הים, וצאר הים גער בו וצעק:
"מדוע זה התמהמהת זמן כה רב? אתה אשם בכך ויהיה עליך לעשות
למעני את השירות הבא: יש לי פיסת קרקע שאורכה שלושים ורסאות
ורוחבה שלושים ורסאות ואין עליה דבר מלבד פסולת ואשפה, תעלות
ונקיקים ואבנים חדות. עד מחר בבוקר על החלקה הזו להיות ישרה וחלקה
כמו כף ידי. עליך לזרוע בה שיפון שיגדל ויצמח לגובה כה רב עד כי יוכל
להסתתר בו עורב. אם תכשל ולא תוציא לפועל את המשימה, יתגלגל ראשך
מעל כתפיך!"
איבן בן הצאר יצא מלפני צאר הים ומעיניו זלג ים של דמעות. מבעד
לחלון חדרה, בצריח הרם, ראתה אותו וָסִילִֿיסָה החכמה ופנתה אליו: "שלום,
לך איבן בן הצאר! על מה ולמה אתה בוכה?"
"איך לא אבכה?" השיב איבן. "צאר הים הורה לי בלילה אחד לפלס את
הנקיקים ולנקות את האבנים מפיסת אדמה באורך שלושים ורסאות, ולגדל
עליה שיפון שיצמח כל כך גבוה עד שעורב יוכל להסתתר בו."

"זוהי משימה קלה למדי." השיבה לו וָסִילִֿיסָה, "אין היא בגדר צרה.
הצרות עוד לפנינו. עלה על משכבך ונום בשלווה. חכם הבוקר מן הערב.
הכל יבוא על מקומו בשלום."
אשר על כן עלה איבן בן הצר על משכבו וישן. וָסִילִֿיסָה החכמה ניגשה אל
חלון קטן וקראה בקול רועם: "שלום משרתי הנאמנים, לכו ויישרו את
הנקיקים העמוקים, הסירו את האבנים החדות, זרעו את האדמה בשיפון
מלוא חופניים שיצמח ויגדל עד שבבוקר יהיה גבוה דיו להסתיר בו עורב."
בבוקר התעורר איבן בן הצאר וכשהביט החוצה נוכח לדעת שהמשימה
הושלמה. לא נותרו שם נקיקים ואבנים, והשדה היה שטוח כמו כף ידו,
והשיפון שעליו היה אדום וכל כך גבוה עד שעורב עשוי היה להסתתר בו.
הוא הלך לדווח לצאר הים על הצלחתו.
"תודה לך," אמר צאר הים, "הצלחת למלא את רצוני. הנה המשימה
השנייה שעליך להוציא אל הפועל: יש לי שלושים ערמות תבואה, ובכל
ערמה יש שלושים גְּדִישִׁים של שעורה לבנת אוזניים. עליך לדוש את כל
השעורה ולחלץ ממנה את הגרגרים הנקיים עד לאחרון שבהם, אך לעשות
זאת מבלי להרוס את ערמות התבואה ומבלי לחבוט באלומות. אם לא יעלה
הדבר בידך ייפרד ראשך מכתפיך!"
"אני אציית להוד מלכותך," אמר איבן בן הצאר, ושוב הלך לחצר ובכה
בכי תמרורים.
"על מה ולמה אתה בוכה מרה, איבן בן הצאר?" שאלה אותו וָסִילִֿיסָה
החכמה.

"וכי איך לא אבכה? צאר הים הורה לי לדוש שלושים ערמות תבואה
ולחלץ מהן את כל הגרגרים מבלי לפגוע בשום גדיש או אלומה, והכל בלילה
אחד."
"זו משימה קלה. משימות קשות יותר צפויות לבוא. עלה על משכבך ותן
תנומה לעפעפיך, שכן חכם הבוקר מן הערב."
אשר על כן עלה איבן בן הצאר על משכבו ונרדם.
וָסִילִֿיסָה ניגשה אל חלונה וקראה בקול רועם: "שלום לכן, נמלים זחלניות,
יהיה מספרכן אשר יהיה בעולם הלבן – זחלו ובואו לכאן כולכן וחלצו את כל
גרגרי השעורה הנקיים מתוך התבואה של אבי."
בבוקר שאל צאר הים את איבן בן הצאר אם מילא את המשימה שהטיל
עליו.
"אכן כן, הוד מלכותך."
"הבה ונלך לראות."
הם ניגשו אל המתבן ושם ניצבו כל הערמות מבלי שנראה כי נגעו בהן
והאסם היה מלא וגדוש בגרגרי שעורה נקיים עד הגג.
"תודה לך, אחי," אמר צאר הים, "עכשיו מוטל עליך להקים לי כנסייה
עשויה מדונג לבן, ועליה להיות מוכנה עד הבוקר. זו תהיה משימתך
האחרונה."
איבן בן הצאר יצא שוב אל החצר ופרץ בבכי.
"על מה ולמה זה תבכה, איבן בן הצאר?"
"וכי איך לא אבכה? צאר הים הורה לי לבנות כנסייה עשויה מדונג לבן,
וכל זאת עלי להוציא אל הפועל תוך לילה אחד."

"זוהי משימה קלה למדי. משימות קשות יותר עוד תגענה. עלה על
משכבך ותן תנומה לעפעפיך, שכן חכם הבוקר מן הערב."
אשר על כן עלה איבן בן הצר על משכבו וישן. וָסִילִֿיסָה החכמה ניגשה אל
חלונה וקראה אליה את כל הדבורים בעולם הלבן: "שלום לכן דבורים
משרתותי, הקימו עבורי כנסייה מן הדונג הלבן שלכן וסיימו את בנייתה עוד
בטרם יאיר היום."
בבוקר קם איבן, הביט וראה כנסייה עשויה מדונג לבן ונקי, ניצבת שם.
הוא הלך אל צאר הים וסיפר לו על כך.
"תודה לך, איבן בן הצאר, איש מבין כל המשרתים שהיו לי לא הצליח
במשימות כמוך. אתה עתיד להיות יורשי ושומר ממלכתי. כעת עליך לבחור
לעצמך כלה מבין תריסר בנותי. כולן דומות זו לזו בפניהן, שיערן ומלבושיהן.
אם יעלה בידך לבחור שלוש פעמים את אותה בת, היא זו שתהיה לך לכלה.
אם לא תצליח, תסבול מרה."
לוָסִילִֿיסָה החכמה נודע על כך. בהזדמנות הראשונה אמרה לבן הצאר:
"בפעם הראשונה אנופף בשמלתי, בפעם השנייה אחליק את שמלתי ובפעם
השלישית יזמזם זבוב סביב ראשי."
כך עלה בידו של בן הצאר לנחש נכונה בכל שלוש הפעמים מי היא
וָסִילִֿיסָה כל שלוש הפעמים. הם נישאו זה לזו, ומשתה עליז נחוג לכבודם
במשך שלושה ימים.
חלף זמן, אם רב ואם מועט. איבן בן הצאר נתקף בגעגועים לאביו ולאימו.
הוא רצה לחזור לרוסיה הקדושה.
"על מה ולמה אתה הולך שחוח, איבן בן הצאר?"

"הו וָסִילִֿיסָה החכמה, אני אכול געגועים לאבי ולאמי ורוצה לראות את
רוסיה הקדושה."
"אם נברח מכאן יתחולל מרדף רב עוצמה אחרינו. צאר הים יתרגז, ואם
יתפוס אותנו הוא ידון אותנו למוות. אנחנו חייבים לנהוג בערמומיות."
אשר על כן ירקה וָסִילִֿיסָה בשלוש פינות\ וכל יריקה הפכה לבריכה קטנה.
דלתות חדרה נפתחו. היא נמלטה יחד עם בן הצאר לכיוון רוסיה הקדושה.
ביום השני, מוקדם בבוקר הגיעו שליחים מטעם צאר הים לקרוא לזוג הצעיר
ולזמן אותם לארמון. השגרירים הקישו על הדלת: "התעוררו וקומו משנתכם.
אביכם קורא לכם."
"עדיין מוקדם. טרם כילינו את שנתנו, בואו לכאן מאוחר יותר." ענתה
בריכה אחת.
השליחים הלכו משם. הם המתינו שעה ועוד שעה, ושוב דפקו: "אין זו
העת ואין זה הזמן להרבות שינה. זו העת וזה הזמן לקום."
"התאזרו בסבלנות, אנחנו כבר קמים. אנחנו מתלבשים." ענתה הבריכה
השנייה.
השליחים הגיעו בפעם השלישית והודיעו כי צאר הים כועס: "מדוע לוקח
לכם זמן כה רב להתכונן?"
"עוד מעט נרד," ענתה הבריכה השלישית.
השליחים חיכו וחיכו, ואז דפקו שוב, אך לא היה מענה ולא תשובה. הם
פרצו על כן את הדלת וגילו כי החדר ריק מאדם. הם מיהרו להודיע לצאר
הים על בריחתם של הצעירים. הצאר כעס מאוד ושלח בעקבותיהם אנשים
למרדף רב עצמה.

אבל וָסִילִֿיסָה החכמה, עם איבן בן הצאר, כבר היו רחוקים מאוד. הם
דהרו על סוסים מהירים בלי לעצור לרגע ובלי לשאוף אוויר.
"עכשיו, איבן בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב. האם
שומע אתה את קולות הרודפים של צאר הים?"
איבן בן הצאר' זינק מסוסו, הטה אוזנו לקרקע ואמר: "אני שומע שיחת
אנשים וקול טפיפת סוסים."
"אלה הם הרודפים אחרינו!" אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה, והיא הפכה מיד את
הסוסים לאחו ירוק, את איבן בן הצאר לרועה זקן, ואת עצמה לשֵׂיָה מעלה
גירה.
הרודפים הגיעו לשם.
"הו, איש זקן, האם ראית נער אמיץ עם עלמה נאה דוהרת לצידו?"
"לא, אנשים טובים, לא ראיתי אותם," אמר איבן בן הצאר. "מזה ארבעים
שנה אני רועה את צאני בשדות האלה. אף לא ציפור אחת חלפה על פני. אף
חיית בר לא עברה פה אי פעם."
הרודפים חזרו על כן הביתה.
"הוד מלכותך הקיסרי, לא ראינו אף אחד בדרכנו מלבד רועה זקן שהאכיל
שֵׂיָה קטנה."
"למה לא תפסתם אותם? אלה היו הם עצמם!" אמר צאר הים. והוא שלח
קבוצה נוספת למרדף.
אבל איבן בן הצאר ווָסִילִֿיסָה החכמה דהרו הרחק משם על סוסיהם
המהירים.

"עכשיו, איבן בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב אם
משלחת רודפים בעקבותינו מטעם צאר הים."
איבן בן הצאר זינק מסוסו, הטה אוזנו לאדמה האפורה ואמר: "אני שומע
קולות דיבור של אנשים ודהרת סוסים."
"אלה הם הרודפים עם סוסיהם." אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה. היא הפכה את
עצמה לכנסייה, את איבן בן הצאר לכומר מבוגר ואת הסוסים לעצים.
הרודפים הגיעו לשם.
"הו, בָּֿתְיוּשְׁקָה, כלום ראית רועה צאן עם שֵׂיָה קטנה עובר ליד הכנסייה?"
"לא, אנשים טובים, לא ראיתי. אני עובד כבר ארבעים שנה בכנסייה הזו.
אף לא ציפור אחת חלפה על פני. אף חיית בר לא עברה פה אי פעם."
הרודפים חזרו על כן הביתה.
"הוד מלכותך הקיסרי, לא הצלחנו למצוא את הרועה עם השֵׂיָה הקטנה.
הדבר היחיד שראינו בדרך היה כנסייה וכומר זקן."
"למה לא שברתם את הכנסייה ולכדתם את הכומר? אלו היו הם עצמם!"
קרא צאר הים, וזינק בעצמו על סוסו לרדוף אחרי איבן בן הצאר ווָסִילִֿיסָה
החכמה.
ובינתיים דהרו השניים הרחק משם, ושוב אמרה וָסִילִֿיסָה החכמה: "איבן
בן הצאר, הטה אוזנך אל האדמה האפורה והקשב אם יש רודפים
בעקבותינו?"
בן הצאר זינק מסוסו הטה אוזנו לאדמה האפורה, ואמר: "אני שומע
קולות דיבור של אנשים ורעם מהיר יותר מאשר קודם, של פרסות סוסים."
"זהו צאר הים בעצמו שדוהר בעקבותינו."

וָסִילִֿיסָה החכמה הפכה על כן את הסוסים לאגם, את איבן בן הצאר
לברווז, ואת עצמה לברווזה. צאר הים הגיע לאגם וניחש מיד מי הם הברווז
והברווזה. הוא טפח על האדמה האפורה והפך לנשר. הנשר רצה להכות
בהם עד מוות, וכמעט והדבר עלה בידו, אבל, ברגע שניסה לפגוע בברווז,
צלל הברווז לתוך המים וכשניסה לפגוע בברווזה, צללה הברווזה לתוך
המים, וכל כמה שניסה לא עלה בידו לפגוע בהם.
צאר הים דהר על כן חזרה לממלכתו שמתחת לים. וָסִילִֿיסָה החכמה
ואיבן בן הצאר המתינו זמן מה ואז חזרו לרוסיה הקדושה.
אולי ארכה דרכם ואולי קצרה היתה – בסופו של דבר חצו הם שלוש כפול
תשע ממלכות והגיעו הביתה. אביו ואימו של איבן שמחו מאוד לראות בנם
שכבר חשבו כי לא יזכו לראותו שוב. הם ערכו משתה גדול וחגגו את נישואי
בני הזוג.
גם אני הייתי שם, ללגום יין ושיכר. ניגר היין על זקני אך לא נכנס הוא אל
תוך פי.

סיפור זה הוא אחד הסיפורים שליקט אספן הסיפורים הרוסי המהולל
אלכסנדר אפנסייב במאה התשע-עשרה.
זהו אחד הסיפורים הבודדים שבהם בעל החיים המדבר מופיע לא רק
כעוזר לגיבור הסיפור, אלא חושף בפנינו את תחושותיו ופחדיו – מציג בפנינו
את מה שהוא עצמו חש ומרגיש במפגש עם הצייד המבקש להורגו.
כמספר סיפורים, אני מרגיש שזוהי אפיזודה קסומה שבה החיה הדוברת
היא בעלת אופי ורגשות משלה ואינה רק "קישוט" פסיבי לעלילה. חשבו על
כך.

המקור לסיפור:
https://www.gutenberg.org/cache/epub/62509/pg62509-images.html
"The Sea Tsar and Vasilísa the wise", Russian Folk-tales, translated
from the russian with introduction and notes by Leonard A. Magnus,
1915